פסק-דין בתיק תק 11530/01

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע בתאונה מיום 3.5.01.

התביעה הוגשה כנגד אברהם שלום, הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") שנהג ברכב בעת אירוע התאונה וכנגד ציון חברה לביטוח בע"מ הנתבעת מס' 2 (להלן: "ציון").

הנתבע מס' 1, הגיש הודעת צד ג' כנגד מעבידו, יחזקאל אהרוני (להלן: "צד ג' או המעביד").

"ציון", טענה כי דין התביעה כנגדה להדחות על הסף בהעדר כיסוי ביטוחי, שכן על פי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידה, רשאי לנהוג ברכב כל נהג ובתנאי שהוא מעל לגיל 24 ואילו הנתבע, שנהג ברכב בעת אירוע התאונה, הינו בן פחות מ- 24 שנים ולפיכך אין כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה לתאונה נשוא התביעה.

הנתבע טען בכתב הגנתו ובהודעה לצד ג' כי התאונה  ארעה תוך כדי ובמהלך עבודתו בחנות ירקות המנוהלת על ידי צד ג' ולפיכך אחראי צד ג' - המעביד באחריות שילוחית לנזק שנגרם. כן טען הנתבע כי על המעביד היה לדאוג לפוליסת ביטוח תקפה שתכסה את נהיגתו ברכב.

לישיבת יום 16.1.02, לא התייצב צד ג' ולפיכך ניתן על ידי כב' השופט קאפח, פסק- דין, על פיו נדחתה התביעה כנגד נתבעים 1 ו-2 וצד ג' חוייב לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לרכבו בסך של 2,705 ש"ח .

ביום 12.6.02 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו של צד ג' וכב' השופט קאפח הורה בהחלטתו מיום 13.6.02 על ביטול פסק הדין וקביעת התיק להוכחות.

בישיבת יום 7.10.02, התייצבו הצדדים בפני.

הסתבר כי הצדדים לא ידעו על ביטול פסק הדין, שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל וכי צד ג', פרע את רוב סכום פסק הדין.

היות ואין מחלוקת כי הפוליסה אינה מכסה נהיגתו של נהג מתחת לגיל 24 שנים, הוסכם כי התביעה כנגד "ציון" תדחה ללא צו להוצאות.

כן הוסכם על הצדדים כי צד ג' יפרע את יתרת סכום פסק הדין בסך של 174 ש"ח, על מנת לסגור את תיק ההוצאה לפועל וכי הדיון יתנהל רק בשאלת היחסים שבין הנתבע לצד ג', באשר לחלוקת סכום הנזק, ביניהם.

כאמור הנתבע טען, כי על צד ג' היה לדאוג לביטוח תקף המכסה את נהיגתו ברכב וכי התאונה ארעה תוך כדי ובמהלך ביצוע משלוח ירקות ולפיכך אחראי צד ג', המעביד, באחריות שילוחית למעשיו ו/או מחדליו הרשלניים של הנתבע. כן טען הנתבע, כי צד ג' אמר לו כי יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב ומשהסתבר כי אין ביטוח כאמור, התרשל צד ג' בכך שהציג בפניו מצג על פיו קיים כיסוי ביטוחי ובכך שלא דאג לכיסוי ביטוחי מתאים.

צד ג' טען, כי על הנתבע היה לברר בטרם נהיגתו ברכב, אם קיים כיסוי ביטוחי תקף וכי אף אם היה כיסוי ביטוחי תקף הרי על הנתבע היה לשאת בסכום ההשתתפות העצמית. צד ג' צרף לכתב הגנתו אישור של סוכנות הביטוח, על פיו אם היה כיסוי ביטוח תקף, סכום ההשתתפות העצמית היה עומד על סך של 1,650 ש"ח.

בעדותו הודה צד ג', כי לא היה כיסוי ביטוחי תקף, המכסה את נהיגתו של הנתבע אך  הוסיף וטען כי סוכם בינו לבין הנתבע כי במידה והנתבע יהא מעורב בתאונה ישא בסכום ההשתתפות העצמית. הנתבע הכחיש טענה זו וטען כי גם עובד אחר שהיה מעורב בתאונה לא נדרש לשלם דמי השתתפות עצמית.

טענתו של צד ג', כי הוסכם בינו לבין הנתבע, כי הנתבע ישא בדמי ההשתתפות העצמית במידה ויהא מעורב בתאונה, אינה מקובלת עלי.

מעבר לעובדה שטענה זו, בדבר הסכם כי הנתבע ישא בדמי השתתפות עצמית, לא נטענה במפורש בכתב ההגנה, הרי שאין זה סביר בעיני כי צד ג' שלא טרח, כמעביד, לברר את גילו של הנתבע ולדאוג לכיסוי ביטוחי תקף המכסה את נהיגתו ברכב, דאג לסכם עימו כי ישא בדמי השתתפות עצמית במקרה של תאונה.

אני מעדיפה בעניין זה את עדותו של הנתבע, כי לא הוסכם כדבר הזה בין הצדדים.

לא זו אף זו, מקום בו המעביד - צד ג', לא דאג לקיומו של כיסוי ביטוחי תקף, המכסה את נהיגת עובדו ברכב, שהעמיד לרשותו לצרכי ביצוע העבודה, הרי זו בגדר התרשלות של המעביד ואין לחייב את העובד - הנתבע, בתשלום דמי השתתפות עצמית "תאורטית".

סעיף 13 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי מעביד חב על מעשה שעשה עובדו תוך כדי עבודתו. אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה ארעה תוך כדי ובמהלך ביצוע העבודה ולפיכך חב צד ג', כמעביד, באחריות שילוחית למעשיו ו/או מחדליו הרשלניים של עובדו - הנתבע.