פסק-דין בתיק תע"א 3030-10

לפנינו מונחת בקשה של מדינת ישראל- משרד הבריאות (להלן- "המדינה") לדחייה על הסף של התביעה שהגיש ד"ר יעקב שוורץ (להלן- "התובע" או "המשיב"), וזאת מחמת מעשה בית דין או לחלופין מחמת איחור בהגשתה.

להלן העובדות הרלוונטיות:

1.         התובע, רופא במקצועו, מומחה למחלות פנימיות ולגריאטריה, עבד בשירות     המדינה החל משנת 1974.

2.         התובע שימש כסגן מנהל בית החולים על שם חיים שוהם בפרדס חנה, ובהמשך עבר לעבוד כגריאטר המחוזי במחוז תל אביב.

3.         ביום 30.11.2008, פרש התובע לגמלאות.

4.         ביום 11.1.09 נשלח לתובע "אישור גמלאות".

5.         ביום 22.4.09 פנה התובע לממונה על תשלום הגמלאות (להלן- "הממונה")         בבקשה לכלול את תוספת הכוננויות כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב       זכויותיו של המשיב לגמלה (נספח ב לכתב התביעה).

6.         ביום 8.6.09 נדחתה בקשתו של התובע מן הטעם כי תוספת כוננות לא    הוכרה על ידי הממשלה כ"תוספת קבועה" כהגדרתה בסעיף 8 לחוק שירות            המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], התש"ל- 1970 (להלן- חוק הגמלאות) (נספח ג   לכתב התביעה)

7.         ביום 6.7.09 הגיש התובע ערעור על החלטת הממונה לבית הדין (עב 7377/09).

            במסגרת הערעור העלה התובע טענה זהה לזו הנמצאת במרכז הדיון בהליך       הנוכחי, והיא כי לצורך חישוב שכרו הקובע לחישוב הגמלה, יש לקחת      בחשבון גם את "תוספת הכוננויות", כתוספת קבועה ובלתי נפרדת מהשכר.

8.         ביום 17.12.09 נדונה והוכרעה בקשת הממונה לדחיית הערעור על הסף,             מהטעם של איחור בהגשתו. כב' השופטת טרכטינגוט קבעה בפסק דינה כי: דינו של הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות.

9.         ביום 31.1.10 הגיש התובע תביעתו דנן לבית הדין. גם בתביעתו הנוכחית           עותר התובע לסעד הצהרתי שבו מבקש הוא מבית הדין לקבוע, כי תוספת הכוננויות צריכה להיכלל במשכורתו הקובעת לצורך חישוב זכויותיו לגמלה.

לאור האמור, הוגשה בקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

המדינה טוענת כי התובע הגיש כבר ערעור על החלטת הממונה אותה הוא תוקף כאן, ערעור אשר נדון, הוכרע ונדחה בפסק דין חלוט, עליו לא הוגש ערעור. לפיכך, קיים כאן מעשה בית דין, המצדיק דחיית התביעה על הסף.

לחלופין נטען כי דין התביעה להידחות מחמת איחור בהגשתה, זאת כאמור בהוראת סעיף 43 לחוק הגמלאות ותקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור, התש"ל- 1970.

המשיב מצידו טוען כי בשונה מערעור הגמלאות, שם בעל הדין היה הממונה, בעלת הדין בתיק דנן הינה מעסיקתו של התובע. יתר על כן, המדובר בסעדים שונים- בעוד שבערעור הגמלאות הועמדה לביקורת החלטת הממונה באשר לגובה הגמלה - נתבקש עתה בית הדין להכריע בשאלה האם רכיב השכר ששולם לתובע באופן קבוע משך השנים, הינו חלק משכרו הקובע לצרכי פנסיה.  זאת ועוד, המחלוקת בשאלה האם רכיב כונניות הרופאים הינו חלק מהשכר הקובע, מעולם לא נבחנה ולא הוכרעה לגופו של עניין. על כן, לדעת התובע, אין מקום להחיל לגבי תביעתו הנוכחית  את דוקטרינת מעשה בית דין. אשר לשיהוי- המדובר בתביעה רגילה במסגרת יחסי עובד ומעביד, ועל כן חלים במקרה דנן דיני ההתיישנות הרגילים.

הכרעה:

תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן- התקנות) מבחינות בהוראותיהן בין המושגים של מחיקת תביעה ודחיית תביעה. בעוד שתקנה 44 עוסקת בעילות שבגינן ניתן למחוק תביעה על הסף (אין הכתב מגלה עילה, כתב התביעה הינו טורדני או קנטרני או כי בעל דין נדרש, מכוח סעיף 18(ד) לחוק, צד שנדרש לבצע פעולה בקשר לכתב טענות שהגיש, ולא ביצע אותה במועד), עוסקת תקנה 45 בעילות שבגינן ניתן לדחות תביעה על הסף (מעשה בית דין, חוסר סמכות או כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע).

הנוסחים האמורים דומים לנוסחים שבתקנות 100ו-101לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.