פסק-דין בתיק תמ"ש 48183-03-10

1.            בפניי בקשה לדחייה על הסף של תביעת האישה למזונותיה, לרכוש ולמשמורת קטין, בגין חוסר סמכות.

2.            תביעתה של האישה הוגשה בבית משפט זה ביום 1.4.10.

3.            לטענת ב"כ המבקש, לבית משפט זה אין כל סמכות לדון בתביעה מאחר שכבר לפני כשלוש שנים (ביום 27.5.07) הגיש המבקש לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעה "לגירושין ולחלופין לשלום בית, על כל הכרוך בה", כולל תביעה למזונות אישה, תביעת משמורת ותביעה רכושית. לטענתו, התביעה שהגיש עונה אחר כל הדרישות של החוק והפסיקה המקנות לבית הדין הרבני את הסמכות הבלעדית לדון בה (תביעה כנה, כריכה כנה וכריכה כדין).

4.            כמו כן, מפנה המבקש לעובדות הבאות:

                                 א.         האישה לא העלתה כל טענה בדבר העדר סמכותו של בית הדין עד לדיון השני שהתקיים בבית הדין הרבני, וזאת כתשעה חודשים לאחר הדיון הראשון מיום 27.6.07; וידועה ההלכה כי הטוען להעדר סמכות חייב להעלות את טענתו בהזדמנות הראשונה.

                                 ב.         בית הדין הרבני אף החליט, בתגובה להערת האישה בנוגע לחוסר סמכותו של בית הדין שהעלתה בדיון מיום 9.3.08, כי האישה איחרה בהעלאת הטענה וכי על כן אין מקום להיזקק לה.

5.            ב"כ הצדדים טענו רבות בפניי בנושא זה ואף הגישו לבית המשפט עותקים של מסמכים רבים הנוגעים לניהול ההליכים בבית הדין הרבני. מעיון במסמכים האמורים עולה כי אכן הגיש המבקש תביעה לבית הדין הרבני תחת הכותרת "תביעה לגירושין ולחלופין לשלום בית על כל הכרוך בה", זמן רב לפני שהגישה האישה את תביעותיה בבית משפט זה, כך שעל פני הדברים צודק המבקש בטענתו כי הסמכות לדון בתביעות האישה נתונה בלעדית לבית הדין הרבני ולא לבית משפט זה.

6.            דא עקא, לטענת ב"כ המשיבה, תביעת המבקש כפי שהוגשה איננה חוסמת בפני בית משפט זה מלדון בתביעתה מאחר שכריכת נושאי המזונות והרכוש לא נעשו בצורה כנה.

ראשית, טוען ב"כ האישה כי עצם העובדה שהבעל הגיש את תביעתו לבית הדין הרבני תחת הכותרת המשולבת " לגירושין או לחלופין לשלום בית" כבר מחייבת את המסקנה שתביעת הגירושין לא הייתה כנה, מאחר שבכך הצביע הבעל על כוונתו האמיתית לשלום בית ולא לגירושין; והעובדה היא כי גם לאחר הגשת התביעה ולמשך זמן רב, עסקו הצדדים יחד עם הדיינים במאמצים לייעוץ, טיפול, ושיקום יחסי הנישואין, ובני הזוג אף ניסו לחזור לחיים משותפים, כך שמעובדות אלו עולה שעיקר מאמציו של המבקש התמקדו בשלום בית ולא באופציה של גירושין. לשם כך מפנה ב"כ המשיבה לפרוטוקולים של הדיונים בבית הדין הרבני, מהם עולה כי משך זמן רב הופנו הצדדים ליועצי נישואין, כולל הרבנית דיכובסקי והרב פנחסי, וזאת בנוסף למאמצי הדיינים עצמם לגשר על הפערים שבין בני הזוג מתוך רצון לשקם את יחסיהם.

המשיב אינו מכחיש את העובדה שהנושא של שלום בית תפס מקום מרכזי בדיונים שבבית הדין הרבני. אלא, שלטענתו אין בעובדה זו כדי לפגום בכנותה של תביעתו לגירושין. אין זה יוצא דופן כלל שתוגש תביעה לגירושין, כשהתובע מציין בתביעה עצמה את הסעד של שלום בית כסעד חלופי, ואין בכך כדי לאיין את כנותה של התביעה לגירושין. המשיב מפנה לע"א 12/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז 2514, שם נקבע כי ניתן לבצע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין:

העובדה כי הגירושין נתבעו על ידי הבעל באורח חילופי, היינו למקרה בו האישה לא תסכים לשלום בית, עדיין אינה שוללת מתביעת הגירושין את ה'כנות' שבה. כך דרכו של עולם, וכך נוהגים בתי הדין הרבניים כמעט בכל מקרה ומקרה: תחילה הם מנסים לגשר בין בעלי הדין, ורק כאשר נוכחים לדעת כי 'גבה טורא' ביניהם, הם פוסקים גירושין אם בדרך של חיוב ואם בדרך של כפיה.

אומנם, קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה, ובעוד שבפסק דין מאירוביץ הכיר בית המשפט  באפשרות של ביצוע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין, קיימת פסיקה אשר ממנה משתמע כי כריכה בתביעה חלופית איננה כריכה כנה; לעניין זה ראה, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171. ברם, מהפסיקה המאוחרת עולה כי המחלוקת בין פסקי הדין האלה אינה מחלוקת עקרונית, וכי מעבר למלים הפורמאליות המופיעות בכתב התביעה עצמו תלויה המסקנה בדבר כנות הכריכה בתביעה חלופית בנסיבות הכריכה; ראה, לדוגמא, ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם), שם קבע בית המשפט כדלקמן:

השאלה אם התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין היא, ואם הכריכה בה של ענייני הרכוש נעשתה בכנות ובתום לב, תלויה לא רק ולאו דווקא בלשונה, כי אם ובעיקר בנסיבות שהוכחו במקרה המיוחד. יש תביעה לשלום בית ולחלופין לגירושין שהוכרה כתביעת גירושין לעניין זה (ע"א 120/62, טז 2514) ויש שלא הוכרה (בר"ע 120/69, כג(2) 180). רק אם בית המשפט או בית הדין מגיע על פי הנסיבות שהוכחו בפניו לידי מסקנה שהתביעה החלופית לגירושין לא הוספה לתביעת שלום הבית מפני שהתובע רוצה בגירושין ולו לחלופין בלבד, אלא רק במטרה אחת ויחידה, והיא להקנות לבית הדין הרבני את סמכות השיפוטית הייחודית אשר תמנע בעד בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעה פלונית של האישה - רק אז יראה את התביעה כתביעת שלום שבית ולא כתביעת גירושין (ע"א 279/68, כב(2) 951). לשון אחר: התביעה לא תוכר כתביעת גירושין לעניין זה אם תביעת 'הגירושין' אינה אלא כסות עיניים בלבד והוגשה שלא לשמה כי אם לשם שלילת סמכותו של בית משפט מוסמך.

אוסיף ואעיר, בלי לקבוע מסמרות בדבר, שאם ההלכה כן בתביעה "לשלום בית ולחלופין לגירושין", שאז עולה מן הניסוח, לפחות ברמה הפורמאלית/לשונית, שהתובע מעדיף ומבכר את הסעד של שלום בית על פני הסעד של גירושין, ובכל זאת אין בכך כדי לפסול אוטומטית את כנותה של התביעה לגירושין, על אחת כמה וכמה שכן ההלכה במקרה שהתביעה מוגשת תחת הכותרת ההפוכה, "לגירושין ולחלופין לשלום בית", כבמקרה דנן, שאז מוכיח נוסח הכותרת עצמו שעדיפותו של התובע הינה לגירושין, וכי הסעד של שלום בית הוא אשר נכלל כסעד חלופי.

7.            עם זאת, ברי הדבר כי מן הראוי שבית המשפט יקבל את החלטתו בנדון תוך התייחסות למהות של התביעה ולא לפן הפורמאלי בלבד.

(מסיבה זו, אני דוחה מכל וכל את טענת ב"כ המשיבה בדבר פגם מהותי שנפל בנוסח כריכתם של נושאי המזונות והרכוש בתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני: לטענת ב"כ המשיבה, בתיאורו את התביעה כ"תביעה לגירושין ולחלופין שלום בית על כל הכרוך בה", ניסה הבעל לכרוך את נושאי התביעה למרכיב שלום הבית ולא למרכיב הגירושין (...ולחלופין שלום בית על כל הכרוך בה"), וכריכה כזו כמובן איננה אפשרית. טענה זו היא הינה פורמליסטית לגמרי, ואין כל ספק שהתובע התכוון לצרף את המילים "על כל הכרוך בה" למילה "תביעה", הכוללת גם את מרכיב הגירושין, ולא למלים "שלום בית" בלבד).

על כן, שומה על בית המשפט לבדוק בקפדנות את צעדיו של התובע בבית הדין הרבני על מנת לבחון את כנות כוונותיו, כדי לקבוע האם הגיש תביעתו אך ורק כדי לחסום בפני האישה את האפשרות של הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי, או, לחלופין, שהיו לו כוונות כנות לתבוע גירושין כתביעה העומדת בפני עצמה. לעניין זה חשוב לציין כי כנותה של התביעה נבחנת בראש ובראשונה לפי כוונותיו של התובע בעת הגשת תביעת הגירושין, שהוא המועד הקובע העיקרי לעניין כנות התביעה וכנות הכריכה. זאת, על בסיס ההלכה הידועה כי סמכות השיפוט מתגבשת בעת הגשת התביעה (ראה, לדוגמא, בג"ץ 159/63, בעמ' 2341; בר"ע 13/66, בעמ' 516; ע"א 184/75 דויטש נ' דויטש); אם כי, כבר נקבע לא אחת כי למרות ההלכה האמורה, ניתן ללמוד על כנות התביעה גם מהתנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה (ראה, ע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא(4) 518).

כאמור לעיל, מעיון במסמכים שהוגשו עולה ברורות כי גם בעת הגשת התביעה לבית הדין הרבני, וגם לאורך ניהול ההליך בערכאה הנ"ל משך מספר שנים, כוונתו של המשיב הייתה ונשארה להביא לגירושין של הצדדים, ובפרט לאחר שניסיונותיהם של יועצי הנישואין למיניהם להביא לשיקום היחסים שבין הצדדים העלו חרס. אומנם, צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי בתי הדין הרבניים לא חייבו את האישה לקבל את גטה, אבל המליצו לעשות כן, ובניגוד לטענת ב"כ המשיבה, ברור מהחלטות בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול כי הערכאות הנ"ל לא מצאו כל אלטרנטיבה ריאלית לגירושי הצדדים.

טענת ב"כ האישה כי יש להסיק מהחלטות בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול כאילו שהחליטו לטובת האישה, אין לה כל בסיס; ראשית, טענת ב"כ האישה שהבעל הוא אשר הגיש את הערעור לבית הדין הגדול לאחר שנדחתה תביעתו לגירושין (פרוט' 14.7.10 ש' 15-17), וכי מכך יש להסיק כי תביעתו הסתיימה בדחייה, אינה נכונה עובדתית, והאישה היא זו אשר הגישה את הערעור, נגד קביעת הרכוב בבית הדין האזורי שהנישואים אכן הגיעו לקצם ואם האישה לא תשתף פעולה בגיבוש הסכם גירושין, ידון בית הדין אף בחיוב גט. שנית, כאמור לעיל, ערעורה של האישה נדחה בבית הדין הגדול, וגם בית הדין הרבני הגדול קבע כי אין כל סיכוי לשלום בית וכי על הצדדים להתגרש. אי לכך, אין בהליכים ובהחלטות של בתי הדין כדי להוכיח שתביעת הגירושין לא הייתה מבוססת, אלא ההיפך הוא הנכון; ומסקנתי היא, איפוא, שתביעת הגירושין הייתה כנה.