פסק-דין בתיק תא"ק 6310-06

1.                  ביום 17.6.99 נפגע מיכאל אביטל (להלן: הנפגע) בתאונת דרכים. עובר לתאונה נסע הנפגע כנוסע ברכב שהנסיעה בו בוטחה על-ידי הנתבעות 2 ו- 3 (להלן: הרכב). הנפגע ירד מהרכב בשעה שזה עמד בפקק תנועה, וזאת (לגרסתו ולגרסת נהג הרכב) מאחר ונשמע רעש חשוד מכיוון מנוע הרכב שהוחלף זמן לא רב קודם לכן. עת עמד הנפגע מחוץ לרכב נפגע מאופנוע נוסע שהנהיגה בו בוטחה על-ידי הנתבעות 1 ו- 3. בית המשפט שדן בתביעתו של הנפגע כנגד המבטחות (ת.א. (ת"א) 71637/00 אביטל מיכאל נ' פלאצי ואח'; להלן: תביעת הנפגע כנגד המבטחות) קבע שהנפגע נחשב "משתמש" ברכב, ולפיכך על הנתבעות 2 ו- 3 לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו (החלטתה של כבוד השופטת ז' אגי מיום 6.3.03; להלן: "ההחלטה בעניין החבות"). מחלוקתם של הצדדים במסגרת תובענה זו שבפני התמקדה, בהתאם להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, בשאלת זהותה של  המבטחת עליה מוטלת החובה לשפות את התובע מכח ההסכם רב השנים בינו ובין המבטחות. יריעת המחלוקת הצטמצמה על פי ההסדר הדיוני לשאלה אם הקביעה שבהחלטה מחייבת במסגרת ההליכים שבין הנתבעות למל"ל מכח הכלל בעניין "השתק פלוגתא"; ואם לאו - האם נכונה היא לגופה.

2.                  בטרם ידונו שאלות אלה יש לסכל מן הדרך טענה שגויה שהועלתה בסיכומי הנתבעות 2 ו-3. אלו טענו כי מאחר ואין מחלוקת שהרכב הוא "רכב מעביד" כמשמעו בהסכם ובמכתב ההבנות שערך עו"ד נוביק המנוח (סעיף ב' להסדר הדיוני), והתאונה היא "תאונת עבודה", הרי שהתובע מנוע מלתובען מכח הוראת סעיף 4(א) להסכם השוללת תביעה על פי ההסכם כאשר עובד נפגע בתאונת עבודה. טענה זו בטעות יסודה. האמירה הכללית בהוראת סעיף 4(א) להסכם עברה שינוי מקיף ומהותי, וההסכמות הנוגעות לתאונת עבודה זכו להסדר מדוקדק ופרטני במסגרת "מכתב ההבנות". בין היתר נקבע במכתב כי תאונה של עובד ברכב מעביד בדרך מהעבודה למעונו של העובד מזכה את המל"ל בזכות תביעה על פי ההסכם (סעיף א.2 למכתב ההבנות). מאחר ואין מחלוקת שהתאונה ארעה בדרכו של הנפגע מהעבודה לביתו, כפי שנרשם בטופס התביעה למל"ל וכפי שהוסכם על הצדדים בסעיף ג' להסדר הדיוני (לנתבעת 2 ניתנה האפשרות להודיע על כפירה בטענה זו, אולם היא לא עשתה כן ויש לראותה כמודה בטענה עובדתית זו), הרי שלתובע קמה זכות תביעה גם כנגד הנתבעת 2, אם יקבע שהיא מבטחת הרכב המעורב בתאונה.

ההחלטה - פלוגתא פסוקה?

3.                  התובע והנתבעת 1 טוענים כי ההחלטה בשאלת החבות מהווה השתק פלוגתא כלפי הנתבעת 2, ולפיכך יש לקבוע שהיא מחייבת גם במסגרת הליכים אלה שבפני. הנתבעת 2 טענה שהתובענה בין הנפגע למבטחות הופסקה, ולפיכך טרם ניתנה לה האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה (מטעמיה שלה בחרה הנתבעת 2 שלא להגיש בר"ע על אותה החלטה). לפיכך, ומאחר ואין מדובר בפסק-דין חלוט, לא קם לשיטתה השתק פלוגתא.

4.                  כאמור, ההחלטה בעניין החבות ניתנה בתובענה שבין הנפגע למבטחות כבר ביום 6.3.03. בהתאם להסדר הדיוני הגישה הנתבעת 2 החלטה נוספת שניתנה במסגרת אותה תובענה, מיום 30.6.05, ולפיה "משטרם נקבעה נכותו הצמיתה של התובע, יופסקו ההליכים בתובענה עד שתנתן קביעה סופית במל"ל ויוגשו תחשיבי נזק עדכניים... כל שנעשה בתיק עד כה ימשיך ויחייב הצדדים". בפועל לא חודשו ההליכים בתובענה, אף שמנספחי התביעה שבפני עולה שהמל"ל נתן את החלטתו הסופית ביום 5.9.05. מעיון בתיק האלקטרוני עולה לכאורה שאותה תובענה עודנה בסטטוס של הליך "מופסק" ("תיק סגור - עיכוב אחר").

5.                  הכללים בעניין "מעשה בית-דין", הן זה שעניינו בהשתק עילה והן זה הנוגע להשתק פלוגתא, מבטאים את התפיסה לפיה יש בכח הכרעה שיפוטית קודמת להביא במקרים המתאימים לסיום ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים באותו עניין (ע"א 2035/03 לוי יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452 (2004); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, מיום 20.6.07, בפסקה יא). כלל זה נועד לשרת את האינטרס הציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות ובזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם למנוע את הטרדתו החוזרת של בעל-דין בהליך משפטי נוסף (רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל, מיום 10.4.07, בפסקה 7 להחלטה; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הול"ל, פ"ד נא(1) 68, 98-100 (1997)). "עיקרו של כלל גדול זה הוא שיש עניין - מבחינת בעלי הדין המתדיינים, מבחינת מערכת המשפט ומבחינת הדין - כי יבוא סוף להתדיינות בענין שבו היה לבעלי הדין יומם בבית המשפט; בענין בו מוצו ההליכים או הייתה הזדמנות לבעלי הדין למצות את ההליך עד תום" (ע"א 1418/90 מאור נ' הרשנהורן, פ"ד מה(3) 95, 102ז - 103א (1991); ההדגשה הוספה - ר.ו.). אמור מעתה: אם ההליכים לא הסתיימו, ולבעל הדין לא ניתנה ההזדמנות למצותם עד תום, ובכלל זה את האפשרות לפנות לערכאת הערעור, שלא בשל מחדלו מהגשת ערעור במועד, הרי שאין תחולה לרציונאל העומד בבסיס הכלל בעניין "מעשה בית דין". ניתן לאמר כי במקרה מעין זה לבעל-הדין לא "היה יומו" בבית המשפט, ולמצער לא זכה למיצוי "יומו", ולפיכך לא התקיים בעניינו אחד התנאים שבבסיס הכלל שעניינו בהשתק פלוגתא (לתנאי לפיו יש להראות כי לבעל-הדין ניתן יומו בהליך הקודם ראו רע"א 1170/08 עירית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 9.6.10; ע"א 3294/08 GOLDHAR CORPORATE FINANCEנ'   S.A KLEPIERRE, מיום 6.9.10, בפסקאות 11-12 לפסק-הדין; רע"א 5071/10 עירית תל-אביב של ש.א.י. מועדונים בע"מ, מיום 18.10.10, בפסקה 4 להחלטה).

6.                  כאמור, במקרה דנא הופסקו ההליכים הקודמים. לא ניתן לדעת אם הפסקה זו היא פועל יוצא של רצונו של הנפגע, או שמא מונעת היא בדרך כלשהי גם מרצון או מעשה של הנתבעת 2 (לאפשרות אחרונה זו, שנרמזה לכאורה בפסקה 17 לסיכומי הנתבעת 1, אין כל אינדיקציה). כך או כך, מצב הדברים שנוצר אינו מאפשר לנתבעת 2 להביא את ההחלטה לשעריה של ערכאת הערעור לצורך בחינה מחודשת. המפתח לשערי בית-המשפט מצוי לכאורה בידיו של הנפגע, שהוא האמור לבקש את חידוש ההליכים. מכאן שהנתבעת 2 לא זכתה ל"יומה" המלא במסגרת ההליך הקודם, ולא התקיים הרציונאל שבבסיס הכללים בעניין מעשה בית-דין, שעניינו במיצוי ההליכים במסגרת ההתדיינות הקודמת. לפיכך יש לקבוע שלא הוכח שההחלטה בעניין החבות מחייבת גם במסגרת התובענה שבפני מכח הכלל בעניין "השתק פלוגתא".

המבטחת הנושאת בחובה לפיצוי

7.                  על פי ההסדר הדיוני שבין הצדדים לא הובאו ראיות כלשהן בנוגע לדרך התרחשות התאונה ו"העובדות לגבי אופן אירוע התאונה הינן עובדות מוסכמות כפי שמפורט בסעיף 4" להחלטה בעניין החבות (סעיף א' להסדר הדיוני"). על פי המפורט בסעיף 4 להחלטה בעניין החבות, שאינו אלא ציטוט מהסכמה דיונית של הצדדים באותו הליך, התרחשו הדברים כך:

"התאונה ארעה בכביש מס' 4, כביש גהה ליד בר אילן. הרכב מסוג טרנספורטר שבו נהג נתבע 3 המבוטח בחב' מנורה, נסע בנתיב השמאלי של הכביש שבו שלושה נתיבי נסיעה באותו כיוון שבו נסע הרכב. הנסיעה היתה בשעה 17:00 לערך, בכביש עמוס מאד. במהלך עצירה בגלל פקק בנתיב הנסיעה, שמע התובע רעש במנוע. התובע ירד מן הדלת הקדמית הימנית, עקף את הרכב מחזיתו ונפגע כשהוא בחלק הקדמי שמאלי של הרכב מאופנוע נהוג על ידי הנתבעת 1, אשר נסעה בצד שמאל של רכב הטרנספורטר. מוסכם כי לא היה מגע בין הטרנספורטר לאופנוע בעת הפגיעה. מוסכם כי דו"ח הבוחן, התרשים, הודעות התובע ונתבע 3 יוגשו. קיימת גדר הפרדה בצד שמאל של הכביש בין המסלולים הנגדיים. מוסכם כי גם הנתבע 3 שמע רעשים במנוע. מדובר במנוע שהוחלף. הנתבע מס' 3 אומר כי התובע לא אמר לו שהוא מתכוון לבדוק, בעוד שהתובע במשטרה אומר, כי הוא כן אמר לנהג שהוא יורד לבדוק".

8.                  עיון בדו"ח הבוחן, התרשים, הודעת הנפגע והודעת הנהג (שצורפו לסיכומי הנתבעת 2) מעלה שהדברים שהובאו לעיל משקפים אל נכון את גרסאות הנהג והנוסע. מכאן שהתאונה התרחשה שעה שהנפגע, הנוסע ברכב, ירד מיוזמתו לבדוק את מקור הרעש שבקע ממנוע הרכב שהוחלף זמן מה קודם לכן, זאת כאשר הרכב עומד בפקק תנועה. הפגיעה בנפגע אירעה ללא מגע ברכב בו נסע עובר לתאונה וממנו ירד.

9.                  מעמדו של הנוסע ברכב הוא כמעמד הנהג, והוא זכאי להפרע רק ממבטחת הרכב בו נסע (ראו ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462 (1981); ע"א 1675/06 אררט נ' מנורה וחסן, מיום 31.10.07, בפסקה 3 לפסק-הדין; ע"א 1856/08 הדר נ' גד אליהו, מיום 15.12.10, בפסקה 7 לפסק-הדין, וראו שם לעניין מעמדו של "משתמש שאינו נוסע"). ממילא ניתן להחיל עליו את ההלכות הנוגעות לאדם המצוי מחוץ לרכבו, כנוהג או כנוסע, ועודנו עושה שימוש ברכב. לעניין זה נקבע בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (1991) כי "כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תחשב כנגרמת עקב השימוש" ( שם, בעמ' 343). עוד נקבע באותו עניין כי "נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף" ( שם, שם; והשוו רע"א 4620/04 דלק נ' איילון, מיום 30.8.04). הילכת אלראהב אוששה לאחר תיקון מס' 8 לחוק במסגרת ההכרעה שבהילכת סולימאן (ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומי בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו(6) 821 (2002)) שם שב בית המשפט על הקביעה לפיה אדם העומד מחוץ לרכבו ונכון להושיט יד למתקניו נכלל בחוג המשתמשים ברכב (שם, בעמ' 825-826). על פני הדברים חלות אמירות אלה גם על המקרה דנא, שעה שהימצאות הנוסע מחוץ לרכב "קשורה בטבורה לשימוש בו".

10.              ירידה של אדם מהרכב בו נסע לצורך בחינת אפשרות קיומה של תקלה ברכב לא רק שאינה מנתקת את השימוש שהוא עושה ברכב כ"נוסע", אלא שהיא אף עונה לכאורה על הגדרת "תיקון דרך" או "טיפול דרך". אף שהגדרה זו, על מרכיביה השונים, כוללת כיום אך אותם טיפולים שאינם מורכבים יתר על המידה ואינם מצריכים בעל מקצוע (ראו רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 4.2.09; רע"א 10875/08 שרון נ' קארו, מיום 19.4.09; רע"א 372/10 הראל נ' ספנייב, מיום 16.6.10; ע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה, מיום 24.11.10), הרי שירידה של נהג או נוסע מהרכב לצורך בחינה של טיב התקלה אינה מהווה פעולה השמורה לבעלי מקצוע. וכי כיצד ידע המשתמש ברכב אם התיקון מצריך מעורבות של בעל מקצוע אם לא ירד ויראה בעיניו? שמא אין מדובר אלא במכסה מנוע שלא נסגר היטב, או בחפץ כלשהו שנתקע בכונס האויר? לפיכך נראה שיש לראות פעולה זו של הנפגע כ"תיקון דרך", שעה שהוא עונה לכל תנאי הפסיקה שנזכרה לעיל (המבחן הגיאוגרפי; מבחן הפתאומיות ואף מבחן סמיכות הזמן; תיקון שאינו מצריך איש מקצוע; תיקון הנחוץ להמשך הנסיעה; תיקון ברכב עצמו או ברכיביו). למצער ניתן לראותו כמעורב ב"טיפול דרך" (לאפשרות לפיה מונח זה רחב מהמונח "תיקון דרך" ראו האמירות בהילכת חסן נביל ובהילכת אליסן דהן).

11.              מכאן המסקנה שבעת התאונה נחשב הנפגע, שנסע ברכב המבוטח על ידי הנתבעת 2, למשתמש ברכב. לפיכך זכאי הנפגע (כנוסע ברכב) להפנות תביעתו כנגד מבטחת השימוש ברכבו וכנגדה לבד. מכאן המסקנה שהנתבעות 2 ו- 3 הן הנושאות בחבות לפיצוי הנפגע, והן גם שמחויבות לשפות את התובע בגין הגמלאות ששילם וישלם לנפגע, בהתאם להוראות ההסכם.

סוף דבר

12.              לנוכח האמור לעיל אני מחייב את הנתבעות 2 ו- 3 לשלם לתובע סכום של 489,692 ש"ח בצירוף הריבית ההסכמית מיום משלוח הדרישה (14.5.06) ועד ליום התשלום בפועל. כן ישאו הנתבעות 2 ו- 3 בשכ"ט עו"ד של התובע בסכום של 10,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד של הנתבעות 1 ו- 3 בסכום של 10,000 ש"ח.

13.              בטרם חיתום אבהיר שהדיון בתובענה נקבע בפני רק היום. אין לי אלא להתנצל בפני הצדדים על העיכוב שחל מאז הגשת הסיכומים ועד למתן פסק-הדין. 

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ"ז ניסן תשע"א, 01 מאי 2011, בהעדר הצדדים.