פסק-דין בתיק תא"ק 21333-07

תביעה כספית בסך של 214,000 ש"ח, הוגשה על ידי התובע, שלמה בן-צור, כיתרת חוב דמי תיווך. האחרון טוען, כי ביצע עבור הנתבעת פעולת תיווך, לפי הסכם מיום 02.07.00 (להלן: "הסכם התיווך"), שתמורתו לא שולמה, אלא בחלקה.

הנתבעת, אינה מכחישה את קיומו של הסכם התיווך, אלא שלדבריה, שולמה לתובע מלוא התמורה בגין דמי התיווך המוסכמים.

לטענתה זו של הנתבעת, שני רבדים: הראשון, מסתמך על הסכם, בו אישר התובע בן-צור את תשלום מלוא דמי התיווך והשני, מתבסס על נוסח ההסכם המקורי, ביחס לשווי העסקה, כממלא אחר תנאי ההסכם.

בהסתמך על כך, טוענת הנתבעת, כי לתובע שולם שיעור של 2%, לפי הסכם התיווך, ביחס לשווי העסקה.

אין חולק, כי לתובע שלמה בן-צור, שולמו דמי התיווך, לשיעורין:

בתאריך 17.02.03 שולם סכום של 80,617.06 ש"ח כולל מע"מ, בתאריך 17.02.03 שולם סכום נוסף של 105,358 ש"ח ובתאריך 18.11.03 סכום של 18,964 ש"ח, כאשר במועד זה גם חתם שלמה בן-צור, על הטופס המכונה "מסמך העדר התביעות" בזו הלשון:

אם אכן, מהווה מסמך העדר התביעות הנ"ל בגדר הסכם מחייב - כי אז מנוע התובע שלמה בן-צור, מלהגיש את התביעה הנוכחית.

שלמה בן-צור טוען, כי אין הוא מחויב בהסכם זה, כיוון שזה נחתם על ידו מתוך הטעיה, שעה שהאמין להצהרות הנתבעת, כי שווי העסקה נמוך יותר ולפיכך, משקף הסכום ששולם את השיעור המוסכם בגובה 2%.

בחרתי להתחיל את הדיון, דווקא מהמחלוקת בעניין גובה דמי התיווך ולא מזו בעניין תקפות מסמך הויתור. חשוב היה לי, קודם לדיון בשאלת תוקף מסמך הויתור, להבין מהו היחס בין הסכום ששולם לתובע כדמי תיווך, לבין הסכום המוסכם ואם אכן קיים פער משמעותי בנקודה זו.

אכן, מדובר היה בעסקת קומבינציה מורכבת.

הנתבעת קיבלה, כנמחית, את זכויותיה של חב' צבי נוימן ושות' בע"מ כממחה, אותן רכשה בהסכם, מאת עו"ד אפרים פוקס, כמנהל עיזבון המנוח בנימין וינשטיין. המחאת הזכות הוקנתה, תמורת תשלום של 3,250,000 ל"י ותשלום נוסף, בסך של 700,000 דולר ארה"ב. הזכות הנרכשת כללה 64% בתאגיד "יד בנימין", לצורך ניצול זכויות הבניה במקרקעין נשוא ההסכם, שמתוכן תיוחדנה, לפי אותו יחס, יחידות הדיור שתיבנינה, לנתבעת (יחס האחוזים הומר מאוחר יותר, ל- 27%, במקום 36%).

לפי שיטתו של התובע, חישוב שווי העסקה לצורך קביעת זכאותו לדמי תיווך, צריך היה להיערך באחד משלוש האופנים הבאים, כשבניהם אין פער משמעותי: