אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק תא"מ 5231-12-09

פסק-דין בתיק תא"מ 5231-12-09

תאריך פרסום : 11/06/2012 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום חיפה
5231-12-09
24/10/2011
בפני השופט:
דניאל פיש

- נגד -
התובע:
חברת שעשועים וספורט בע"מ ח.פ. 51-157658-9
עו"ד נורי קונפורטי
הנתבע:
1. חברת טרם נוגט אחזקות בע"מ ח.פ. 513222026
2. רם טנצר

עו"ד עופר דוידוב ואח'
פסק-דין

טענות הצדדים בתביעותיהם

1.         התובעת, חברת שעשועים וספורט בע"מ, הגישה תובענה כספית על סך 50,000 ש"ח נגד הנתבעת  1, חברת טרם נוגט בע"מ והנתבע 2, מנהלה, רמי טנצר. התובעת עוסקת בשיווק והתקנה של מתקני משחק. הנתבעת 1 היתה בעלת מניות בתובעת. נטען שבשנת 2002 רכשה חברת ב. רשויות בע"מ מהנתבעת ומחברת דה לוי החזקות בינלאומיות בע"מ 50% מהמניות בתובעת.  נטען שעל פי מסמך מיום 29.7.04 רכשה ב. רשויות בע"מ את כל יתרת הון המניות בתובעת מהנתבעת ומחברת דה לוי החזקות בינלאומיות בע"מ.

2.         נטען שבתאריך 15.12.03 הגיש אדם בשם זיגלמן תביעה על סך 2,100,226 ש"ח נגד התובעת, חברת רשויות, הנתבע 2 ודירקטורים נוספים בתובעת. התביעה נגד חברת רשויות והדירקטורים בתובעת נדחתה על הסף. בכתב תביעתו טען זיגלמן שהוא עבד בתובעת מאז הקמתה בשנת 1991 ועד ליוני 2003 ותבע תשלומים הקשורים לעבודתו. ביום 16.3.2008 דחה בית הדין האיזורי לעבודה את תביעת זיגלמן בכל הקשור לקיום יחסי עובד מעביד וקבע כי קיים חוב בגין עמלות. במסגרת הליך גישור בערעור הגיעו הצדדים להסדר גישור על פיו חבה התובעת לזיגלמן סכום של 200,000 ש"ח לתשלום עד ליום 30.1.2009 כפיצויי פיטורין. הסכום שולם במלואו לזיגלמן. לאחר ביצוע התשלום פנתה התובעת לנתבעים ולדה לוי בדרישה להשתתפותם בשיעור של 25% מהסכום ששולם כמוסכם במסמך המכר. הנתבעים סירבו לשלם, על כן, נטען שהנתבעים חייבים לשלם לתובעת את הסכום של 50,000 ש"ח המהווה 25% מהסכום אשר שולם לתובעת על ידי זיגלמן כפיצויי פיטורין.

3.         הוגשה תביעה שכנגד על ידי הנתבעים על סך 9,413 ש"ח. נטען שבמסגרת ההסכם שנחתם נקבע כי הוסכם על שירותי יעוץ שינתנו על ידי טנצר לשעשועים וספורט משך 3 שנים בסך כולל של 1,080,000 ש"ח. נחתם הסכם נוסף בין הצדדים ביום 29.12.05 אשר הופר על ידי הנתבעת שכנגד. נטען שהנתבעת שכנגד חייבת סכום של 690,000 ש"ח והוכנה תובענה על סך 790,000 ש"ח. התובע 2 החליט שלא להגיש תובענה מסיבות אישיות והצדדים הגיעו להסדר נוסף. נטען שהנתבעת שכנגד לא עמדה גם בהסדר זה ושילמה רק 143,000 ש"ח במקום 150,000 ש"ח כמתחייב על פי ההסדר. סכום זה הוצמד והגיע לסכום התובענה.

4.         הצדדים הגיעו להסדר דיוני על פיו הסכימו להגיש סיכומים ולוותר על חקירות (החלטה מיום 15.9.2011 בעמ' 9).

עמדת התובעת בסיכומיה

5.         התובעת טענה שבין בעלי הדין נכרתו מספר חוזים מאז רכשה חברת ב. רשויות חלק ממניות הנתבעת וחברת דה לוי אחזקות בתובעת בשנת 2002 ועד ליציאתם הסופית של הנתבעת ודה לוי מהתובעת. נטען שביום 29.7.04 נכרת בין בעלי הדין ודה לוי מסמך הנושא כותרת "זכרון דברים מחייב למכר מניות בחברת שעשועים וספורט ד.ט. בע"מ". באותו יום נחתם בין בעלי הדין הסכם למניעת המשך העסקת הנתבעים על ידי התובעת. ההסכם עסק במכר מניות וחלוקת כספי פיצויים אותם אמורה  היתה המדינה לשלם לתובעת בעקבות פינוי איזור התעשיה ארז בו ניהלה התובעת את מפעלה עד לפינוי. במסגרת הסכם זה שולם לנתבעת ולדה לוי סכום של 5,037,198 ש"ח. בין היתר, שוחררו במסגרת ההסכם הנתבעת ודה לוי מחובת שיפוי כללית של הרשויות למעט בעניין תביעת זיגלמן. בשל הסיכון שבתביעת זיגלמן גילו בעלי הדין עניין רב בסיומו בפשרה וכפי שנרשם בהסכם "תוך נכונות ומאמץ לפשרה בסכום תקרה מוסכם".

6.         נטען שהתשלומים לנתבעים לפי הוראות ההסכם לעניין המשך העסקת  הנתבעים הופסקו מדי פעם ועל כן ההסכם תוקן בנספח נוסף ובהסכם מיום 13.12.07. שם נאמר שהיות והתגלעו חילוקי דיעות בין הצדדים לעניין ביצוע החוזה שלסילוק סופי ומוחלט של חילוקי הדיעות תשלם החברה לטנצר סכום של 150,000 ש"ח. נטען שסעיף 7 לאותה תוספת קבע שעם ביצוע האמור לא יהיו לצדדים טענות בקשר לחוזה. נטען על כן, שההסכם מיום 13.12.07 עסק אך ורק בחילוקי דיעות בקשר להסכם אודות המשך העסקה ולא להסכם המרכזי.

7.         בקשר לתביעת זיגלמן נטען שהשתלשלות העניינים פורטה בתצהיר שמואלי (סעיפים 12 - 17). נטען שב"כ התובעת השיג הסכם טוב יותר מאשר עורך הדין שייצג תחילה את הנתבעים ודה לוי ושיש לראות עם פרישתו מההליך בבית הדין לעבודה את הנתבעים ודה לוי כמי שויתרו על ייצוג כפול. נטען כי ב"כ התובעת ייצג למעשה את הנתבעים בהמשך ההליך  וזכה לשיתוף פעולה מצד הנתבעת ודה לוי שאף חתמו בפניו על תצהירי עדות ראשית. נטען שהפשרה שהושגה עולה בקנה אחד עם נספח ז' אשר הגביל את השיפוי של זיגלמן לסך של 450,000 ש"ח. נטען שלאחר שהתקבל מכתבו של טנצר (נספח ז') לא היה צורך לקבל את הסכמת הנתבעים להסכם הגישור וכי מדובר בהסכם סביר ונכון בנסיבות. נטען שאין לקבל את טענת הנתבעים שלתובעת היה אינטרס אחר בעת הסכם הגישור ושאין לקבל טענה זו. נטען שהנתבע מתעלם מתצהירו בבית הדין לעבודה בו טען בקשר לעמלות עסקת קרית אתא. נטען שלאור האמור בתצהירו הוא מנוע מלטעון שהתובעת חייבת לזיגלמן סכום (בעמלות) העולה על 87,509 ש"ח. נטען עוד שאין בסיס לטענת הנתבעים שהסכום שולם לזיגלמן כפיצוי פיטורין כדי להונות את רשויות המס וזאת כיוון שהסכום שולם רק לאחר שזיגלמן הציג אישור של רשויות המס. נטען שהתובעת הראתה שפסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה היה סביר ולא נבע מחובת התובעת לשלם לזיגלמן עמלות.

8.         צויין שדה לוי שילמה את חלקה בשיפוי בסכום של 25,000 ש"ח.

9.         ביחס לתביעה שכנגד נטען שהנתבעים מנועים מלטעון את הטענות המועלות על ידם בתביעה שכנגד. נטען שבתצהיר מיום 10.1.10 כתב טנצר שזכותו לקבל 690,000 ש"ח בתוספת מע"מ מאת  התובעת וכי מסכום זה יש לנכות 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ. נטען שאין מדובר בדברים שנאמרו בחקירה נגדית תחת לחץ אלא בתצהיר שנערך מבעוד מועד. נטען שטענת הנתבעים כנגד קיזוז הסכום של 7,593 ש"ח נולדה לאחר כתיבת התצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן ובמסגרת הכנת התביעה שכנגד. נטען שהאמור בתצהיר מהווה הודאת בעל דין בנכונות הסכום וכי אין הנתבע רשאי לחזור בו. נטען שהנתבעים הסכימו לקיזוז ועובדה שהנפיקו שתי חשבוניות (מס' 46 ו- 48 שצורפו כנספח יד' לתצהיר שמואלי). סכום שתי החשבוניות עומד על 30,693 ש"ח ובניכוי הסכום של 7,593 ש"ח אשר קוזז כדין מהסכום של 150,000 ש"ח עמד הסכום על סך של 23,100 ש"ח השווה לסכום שתי ההמחאות הראשונות שנמסרו לנתבעים במסגרת נספח 4. נטען שחשבונית מס' 48 על סכום 3,898 ש"ח והמשלימה את חשבונית מס' 46 מצביעה על הסכמה לסכומים ששולמו שהרי אין אדם נוהג לרשום חשבוניות מס על סכומים שאינו מסכים להם. נטען שהנתבעים לא עשו צעד מחאתי כלשהו כנגד קיזוז הסכום של 7,593 ש"ח עד להגשת התביעה שכנגד. אשר על כן, נטען שיש לדחות את התביעה שכנגד.

עמדת הנתבעים/התובעים שכנגד בסיכומיהם

10.        הנתבעת היתה בעלת מניות בתובעת ומניותיה נמכרו לפי שני הסכמים כאשר אחד מהם הינו מיום 29.7.04 (נספח א' לכתב התביעה). נטען עוד שבין הצדדים נחתמו הסכמים רבים אשר רלוונטיים לטענות ההגנה של הנתבעים כראיה לעניין הנוהג החוזי בין הצדדים וכן לעניין התביעה שכנגד. נטען שתביעת התובעת נסמכת על הוראת סעיף 2.4 להוראת הסכם המכר (ההסכם מיום 29.7.04). הנתבעים טענו שהתחייבות זו נולדה על רקע תביעה שהוגשה על ידי זיגלמן שהיה סוכן עצמאי של התובעת עוד טרם כריתת ההסכם ונטען שבמסגרת הסכם המכר התובעת ראתה עצמה מחוייבת בגין כל סכום בו תחוייב בגין עמלות לזיגלמן אשר היו חלק ממהלך העסקים הרגיל של התובעת, אולם היא כפרה בחיובה בתשלום כל סכום בגין יחסי עובד-מעביד. כך הגיעו לסיכום שכל אחד מן השותפים ישא ב- 25% מכל סכום שיפסק כנגד התובעת בגין קיום יחסי עובד-מעביד עד ליולי 2002 בלבד. כלומר, חיובים אחרים כגון עמלות ישולמו אך ורק על ידי התובעת.

11.        נטען שבבית הדין האיזורי לעבודה הוכרע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד וכי החובות נוצרו כתוצאה מעמלות. ערעור שהוגש על ידי זיגלמן לבית הדין הארצי לעבודה הסתיים בהסכם פשרה במסגרת גישור לפיו תשלם התובעת לזיגלמן סך של 200,000 ש"ח כפיצויי פיטורין. בית הדין הארצי נתן תוקף להסכם. נטען שהנתבעים לא ידעו על הגשת הערעור או הליך הגישור ולא נתנו הסכמתם לפשרה. טענות אלו מהוות את ההגנה העיקרית של הנתבעים מפני חיובם להשתתף בתשלום. הנתבעים טוענים כי התובעים "יצרו" עבורם חיוב כספי שלא כדין.

12.        נטען עוד שסעיף 4.2 להסכם המכר מלמד שחיוב הנתבע אינו יכול לנבוע מהוראת סעיף זה. נטען שהתובעת אינה כופרת בטענה שהנתבעים לא ידעו על הליכי הערעור והגישור ולא נשאלה דעתם של הנתבעים קודם שנחתם הסכם הפשרה (סעיף 13 לתצהיר שמואלי מטעם התובעת). שם נאמר שהודע לנתבעים על קיום הערעור אולם לא נאמר דבר אודות הגישור. צויין עוד שהצדדים ערכו ביניהם הסכמים רבים ומכך ברור ששרר ביניהם חוסר אמון שהצריך תיעוד מתאים בכתב. נטען שהתובעת לא היתה מוסמכת ליצור עבור הנתבעים חיוב כספי מבלי לשאול את דעתם קודם לכן. נטען שמסעיף 4.2 עולה שפשרה יכולה להתקבל רק בהסכמת הצדדים. נטען בנוסף שהשתתפות הנתבעים היא רק בגין סכום שיפסק וגם זאת רק בגין יחסי עובד מעביד. נטען שבין הנתבעים לתובעת היה ניגוד עניינים ברור בתביעה מול זיגלמן, לפחות בכל הקשור להבחנה בין עמלות לקיום יחסי עובד-מעביד. מטעם זה קבעו הצדדים מנגנון של יצוג משפטי כפול שיאפשר להם להגן על האינטרסים שלהם. בעניין זה טענה התובעת כי הנתבעים ויתרו על היצוג הכפול וניתן לה היתר להתפשר בשמם. נטען שמדובר בטענה עובדתית המפרשת את הוראת סעיף 4.2 ואת כוונת הצדדים. נטען שההיבט העובדתי לא גובה בתצהיר ודי בכך כדי לדחות את טענת התובעת. נטען שהנתבעים טענו שלמרות שלא היה יצוג משפטי כפול טנצר עצמו היה מעורב בהליכים לרבות  בגישור ואף העיד. נטען שטנצר יצג את עצמו בלבד לצורך עניין זה ושהתובעת לא סתרה טענה זו. נטען שגם אם הנתבעים ויתרו על יצוג משפטי כפול הם לא ויתרו על זכותם להיות מעורבים בכל ההליך ולייצג את עצמם.

13.        נטען שהמצג על פיו הנתבעים הסכימו מראש לפשרה עם זיגלמן על פי מכתב טנצר מיום 4.12.06 (נספח ז' לתצהיר שמואלי) אינו נכון. המכתב נכתב טרם שתביעת זיגלמן נשמעה בבית הדין האיזורי לעבודה ועוד לפני פסק הדין שדחה את תביעת זיגלמן. נטען עוד שלתובעת היה אינטרס ברור להתפשר עם זיגלמן "מאחורי גבם של הנתבעים" תחת הסעיף "פיצויי פיטורין" ובאופן זה היא תזכה בהשתתפות בשיעור של 50% של הנתבעים ושל דה לוי.

14.        ביחס לתביעת שכנגד נטען שהתובעת הודתה שלא שילמה את הסכום האמור (7,000 ש"ח) אך טוענת לקיזוזים. נטען שבסעיפים 2 ו- 3 להסכם האחרון שבין הצדדים התחייבה התובעת לשלם לנתבעים 150,000 ש"ח. בסעיף 8 להסכם האחרון הוסכם שהחוב האמור הינו סופי ואינו מותנה בהתחייבות אחרת. הנתבעים היפנו גם לסעיף 6 להסכם האחרון. נטען שדי בהוראות אלו כדי לדחות את טענות התובעת ולקבל את התביעה הנגדית. נטען שקיזוזים אחרים שנעשו על ידי התובעת אינם נוגעים להסכם המכר ונעשו מכוח הסכם אחר.

תשובת התובעים

15.        נטען שהתובעת טענה לאורך כל הדרך ביחס לזיגלמן כי אין היא חייבת לו כספים כלשהם בגין עמלות. נטען שטענה זו התבססה על תצהירו של מר טנצר. נטען שלעמלות אשר נגבו על ידי מר זיגלמן אין כל זכר בהסכם המכר. נטען שגרסת התובעת היתה שטנצר ידע על הגשת הערעור על ידי זיגלמן ועל כן טענת הנתבעים שלא ידעו על הליכי הערעור אינה נכונה. נטען שהוראות הסכם המכר בצירוף השתלשלות הענינים לאחר כריתתו בהתאם למפורט בתצהירים מהווה מיקשה אחת שעל פיה יש לבחון את אומד דעת הצדדים. נטען שבנספח ז' הביעו הנתבעים הסכמה לשלם לזיגלמן סכום של עד 450,000 ש"ח ואף הפעילו לחץ על התובעת להסכים לסכום זה. נטען שהתובעת היא זו שהתנגדה לתשלום הסכום האמור ועל כן הטענה שלתובעת היה אינטרס לשלם לזיגלמן סכום של 200,000 ש"ח אינה נכונה. נטען שבערעור עמדה התובעת בסיכון לשלם לזיגלמן מעל 2 מליון ש"ח ועל כן התוצאה הינה סבירה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ