תא"מ
בית משפט השלום נתניה
|
51827-02-11
02/01/2013
|
בפני השופט:
יפעת אונגר ביטון רשמת בכירה
|
| - נגד - |
התובע:
שירביט חברה לביטוח בע"מ
|
הנתבע:
1. מיכאל דביר
2. הראל חברה לבטוח בע"מ
|
| פסק-דין |
בפניי תביעת התובעת לחייב הנתבעים בסכומים ששילמה בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 07/06/10.
לטענת התובעת, נפגע הרכב המבוטח על ידה כתוצאה מנסיעת הנתבע לאחור, במטרה לצאת מחנייה. מנגד, טענו הנתבעים כי האחריות לתאונה מוטלת על מי שנהגה ברכב המבוטח. לטענתם, בעת שחנה רכב הנתבע, הגיח במהירות הרכב המבוטח ופגע בו, תוך שהנהגת אינה אומדת נכונה את המרווח בין רכבה לבין מדרכת האדנית הקיימת ברחוב.
בדיון העידו הנהגים המעורבים באירוע.
עדת התביעה העידה, כי מדובר ברחוב הולנדי קטן ומפותל. רכב נתבע 1 חנה כשהוא בולט בצורה ניכרת אל תוך הנתיב. המבוטחת ניסתה לעבור בין רכבו לבין המדרכה, כשלפתע החל נתבע 1 לנסוע לאחור ופגע ברכבה.
לעומתה העיד נתבע 1, כי החנה את רכבו בחנייה האחרונה מתוך מס' שטחי חנייה, סמוך למקום בו הרחוב מתפתל ימינה. לפתע הבחין ברכב המבוטח מגיע במהירות, תוך ביצוע פנייה חדה, ופגע ברכבו בפגוש האחורי, בצד שמאל. הנהגת אשר מיהרה, לא נשארה במקום להחליף פרטים.
דיון והכרעה:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם, וכן עיינתי בנספחים שצורפו לכתבי הטענות ובתמונות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה.
עסקינן בגרסה כנגד גרסה. על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות עצמן, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.
כידוע, נטל הראיה והשכנוע מונח על כתפי התובעת, זאת עפ"י הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". עוד נקבע בעניין זה:
"במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו כדי להביא את ביהמ"ש למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה. ככל שלא הרים הנושא בנטל את הנטל, דינה של תביעתו, או הגנתו או טענתו (הכל לפי העניין) להדחות (ראה למשל את שקבע ביהמ"ש בעניין זה בע"א 414/66 פד"י נ"א (2) עמ' 453 471).
בעניין זה, לא מיותר לציין כי הנטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, איננה חובה במשמעותה, הרגילה, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי" (ראה: ת.א. 33763/08
נסימוב קנו יוסף נ' יעקובוב בוריס (תל-אביב-יפו), 13/09/2009, פורסם בנבו).
לטעמי, התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח, כי הנתבע הוא זה שפגע ברכב המבוטח, מהנימוקים הבאים:
בחקירתה העידה עדת התביעה כי אישה שעברה בסמוך התריעה שהנתבע נוסע לאחור. התביעה לא זימנה עדת ראייה זו למסור גרסה בבית המשפט ולא נתנה לכך כל הסבר. לפיכך, חל הכלל כי לו היתה מובאת הראייה, היתה פועלת לרעתה.
כמו כן, טענה כי רק לאחר הפגיעה ראתה את אורות הרוורס של רכב הנתבע (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 4-8). קרי: העדה אינה יכולה לעמוד אחרי גרסתה הראשונית, לפיה ראתה שהנתבע נוסע לאחור, ובכך היא מסתמכת על עדות מפי השמועה, אותה עדת ראייה שלא העידה.
זאת ועוד, כאשר נשאלה המבוטחת אם מיהרה להגיע למקום כלשהו ולכן לא נשארה במקום לצורך מסירת פרטים, ענתה כי אינה זוכרת ואח"כ סירבה להמשיך לענות לשאלות בכוון זה (שם, שורות 20-22).
כנגד עדות זו, העיד הנתבע עדות מהימנה. לשיטתו לא נסע לאחור.
הוגשו לעיוני תמונות הנזק ותמונות הרחוב. ניתן לראות בתמונות כי לרכב המבוטח נגרם נזק בחלקו האחורי ימני, אשר נמשך לאורך הדלת האחורית עד לגלגל. נזק זה מתיישב עם גרסת הנתבע, שכן מדובר בשריטה מתמשכת עם סמני מעיכה קלים ולא במעיכה נקודתית, כפי שהיה מצופה שיקרה לו נפגע הרכב המבוטח כתוצאה מנסיעתו לאחור.
סוף דבר
נוכח האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.