1. התובעת, המפעילה גן אירועים בנס ציונה, הגישה תביעה כספית כנגד הנתבעים, לתשלום חוב שנותר, בסך 8,640 ש"ח, כתוצאה מאירוע חתונה שערכו אצלה ביום 24.10.11. החוב הינו בגין שלושה שולחנות עתודה (להלן:
"רזרבה"), אשר נפתחו, לטענת התובעת, במהלך האירוע, באישור נציג המשפחה המורשה, ותמורתם לא שולמה.
2. מנגד, העלו הנתבעים מספר טענות. ראשית טענו, כי עוד לפני תחילת האירוע, התבקשה התובעת שלא לפתוח ארבעה שולחנות מתוך הכמות המינימלית שהוזמנה, 600 אורחים. בעת האירוע ביקשו הנתבעים לפתוח שלושה שולחנות מתוך ארבעת השולחנות הנ"ל, ולא היתה כל בקשה לפתוח שולחנות מעבר לכמות המינימלית, דהיינו: שולחנות הרזרבה.
בנוסף טענו, כי החתימה על נספח ג' לכתב התביעה, המהווה את אישור נציג המשפחה לפתיחת שולחנות הרזרבה, נעשתה כבר בתחילת הערב, עוד בטרם נודע להם על מחדלי התובעת. הנתבעים טוענים, כי התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיהם, כך שהתפריט עליו חתם הנתבע 1, לא היה זה שהוצג להם במסגרת הטעימות שערכו, והוזמן על ידם בפועל. לטענתם, התקיימו שתי טעימות, לאחר שבטעימה הראשונה הביעו חוסר שביעות רצון מוחלט מן התפריט. כתוצאה מכך הוזמנו לטעימה נוספת, ואז הוצג להם תפריט לשביעות רצונם המלאה. אולם הנתבעים לא חתמו על התפריט במעמד הטעימה השניה שנערכה, ונקראו לחתום עליו מאוחר יותר. הנתבע 1, אשר לא נכח בטעימה השניה, הגיע אל התובעת על מנת לחתום על התפריט, והוחתם על ידה, לטענת הנתבעים, על תפריט שלא שיקף את מה שסוכם.
עוד טוענים הנתבעים, כי מערכת ההגברה לא תאמה את גודל המקום וכמות האנשים.
הנתבעים ציינו, כי העלו מחדלים אלו בפני התובעת, אשר התחייבה לפצותם, ולא לגבות תשלום עבור מנות הרזרבה, כחלק מן הפיצוי. למרות זאת, הוגשה התביעה דנן.
3. מטעם התובעת העידו מנהלה, מר לירון לוי, ומנהל האירועים, מר חיים אגאי.
מטעם הנתבעים העידו הנתבעת 2 ואבי הנתבע 1, מר דוד אלגלי (להלן:
"דוד" או
"האב"), אשר עמד בקשר רצוף מול אנשי התובעת לפני האירוע, במהלכו ולאחריו, והיה מעורה בביצוע הזמנת האירוע.
4. לאחר שמיעת העדים וסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה, מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן.
5. לפי עדותו של מנהל האירועים, היוזמה לפתיחת המנות הרזרביות כלל לא באה מצידה של התובעת, אלא מצד משפחות הנתבעים, אשר נוכחו לראות אורחים עומדים, שטרם נמצא להם מקום ישיבה. לטענתו, בתום החופה, עת נכנס הקהל לאולם, עמדו אנשים ליד שולחנות, מבלי שנמצא להם מקום ישיבה. או אז פנה אליעזר, נציג המשפחה המורשה, ביקש לפתוח שני שולחנות (24 מנות), וחתם על כך. מספר דקות לאחר מכן, פנה שוב, וביקש לפתוח שולחן נוסף, וגם על כך חתם.
עדותו של חיים מנהל האירועים, היתה ממוקדת ואמינה, ובעיקר - הגיונית, ועולה בקנה אחד עם סדר התרחשות האירועים הסביר במהלך אירוע חתונה, ועם המסמכים המצויים בתיק.
6. הנתבעים טענו מנגד, כי אליעזר לא היה מורשה לחתום על פתיחת שולחנות הרזרבה, וכי בהתאם לטופס בניית אירוע, המורשה היחיד הינו דוד, האב. טענה זו, אין בה כל ממש.
חתימת נציג המשפחה, אליעזר אלגלי, מתנוססת על גבי נספח ג' לכתב התביעה, אשר הינו אישור על קבלת אולם + תוספת (רזרבה), אשר חתום אף על ידי האב. חתימות השניים אינן מוכחשות. במסגרת מסמך זה, מאשר האב, אשר הינו מורשה החתימה בהתאם לטופס בניית האירוע מיום 16.10.11 (נספח 2 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת), כי מר אליעזר אלגלי, שהוא אחיו של האב, הינו נציג המשפחה המורשה לשם לפתיחת הרזרבה. דהיינו, האב דוד אישר, כי חתימתו של אליעזר, הדוד, על גבי פתיחת מנות הרזרבה, מחייבת, וכי אליעזר מורשה לשם כך.
7. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי נספח ג' לכתב התביעה נחתם כבר בתחילת הערב. בתצהיר שהוגש מטעם הנתבעים, עלתה לפתע טענה חדשה, לפיה נחתם נספח ג' בהטעייה. טענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה. כמו כן, הנתבעים לא מצאו לנכון לצרף תצהיר מטעם הדוד, מר אליעזר אלגלי, אודות נסיבות החתימה על נספח ג', והוא לא הובא לעדות. משכך, אין מקום לקבל את הטענה בדבר החתימה בהטעייה.
זאת ועוד. על פי נספח ג', חתם הדוד אליעזר על פתיחת מנות רזרבה, בשתי פעימות: בשלב הראשון, נפתחה כמות של 24 מנות (2 שולחנות), ובשלב השני, נפתחה כמות נוספת של 12 מנות.
העובדה שפתיחת מנות הרזרבה נעשתה בשתי פעימות, יכולה להצביע על כך שאין המדובר בניסיון של התובעת לפתוח את המנות הרזרביות מראש, וללא אישור מטעם הנתבעים. אם סבר אליעזר, שאין צורך בפתיחת מנות נוספות, לא ברור מדוע, למצער, חתם על הפעימה השניה, של פתיחת 12 המנות הרזרביות הנוספות. העובדה שעשה כן, ואישר את פתיחת המנות הרזרביות, פעמיים, בנקודות זמן שונות, מחזקת את טענת התובעת, כי הפתיחה נעשתה לבקשת המשפחה, בשלב הושבת האורחים, ולאחר שנעשו ניסיונות להושיבם, ועדיין נותרו מספר אורחים עומדים, ללא מקום.
8. טענה נוספת בפי הנתבעים היא, כי מלכתחילה ביקשו שלא לערוך את מלוא 600 המנות שהוזמנו ככמות מינימלית, אלא פחות ארבעה שולחנות. לאחר מכן, כך טוענים הנתבעים, ביקשו לערוך שלושה שולחנות מתוך ארבעה שולחנות אלה, שאותם בקשו להפחית.
מיד ייאמר, כי אין כל עדות ו/או ביטוי בכתב לדרישה זו של הנתבעים, שלא לפתוח 4 שולחנות מתוך הכמות המינמאלית שהוזמנה במקור, וטענה זו עומדת בסתירה למסמכי התביעה, החתומים ע"י הנתבעים ונציגיהם. כך בטופס הזמנת האירוע, נספח א' לכתב התביעה, מצויינת כמות המוזמנים: 600. בהתאם לחוזה ההתקשרות, אמורים לשבת 12 איש ליד כל שולחן (סעיף כ"ד לנספח ב' לכתב התביעה), כאשר בהזמנה מצויינים 50 שולחנות, ובסך הכל 600 מוזמנים. הנתבעים לא ציינו בשום מסמך כי ברצונם לערוך רק 46 שולחנות, לא על גבי הזמנת האירוע, לא בחוזה ולא בכל מסמך חיצוני אחר.
מנגד, נציגי התובעת שהעידו בדיון טענו, כי לא נעשתה כל פניה שכזו אליהם.
יתר על כן, האב איננו מכחיש כי אף להבנתו, בכל מקרה, היה על הנתבעים לשלם על לא פחות מ - 600 מנות, שזו הכמות המינימלית עליה הוסכם. משכך, לא ברור מהו ההיגיון בבקשת הנתבעים, שלא לערוך חלק מן השולחנות, עליהם בכל מקרה יהיה עליהם לשלם.