פסק-דין בתיק תא"מ 46292-12-11

בפני תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לרכב המבוטח על-ידי התובעת (להלן: " רכב התובעת") בתאונת דרכים שארעה ביום 27/5/2011, בין רכב התובעת לבין הרכב המבוטח על-ידי הנתבעת (להלן: " רכב הנתבעת").

אין מחלוקת, כי מדובר היה בשעת לילה מאוחרת, כי רכב התובעת נסע בכביש הראשי של אבו-גוש, במתווה דרך של עלייה תלולה יחסית, וכי רכב התובעת ביקש להשתלב בכביש, מימין מדרך צדדית יחסית לכביש הראשי. התאונה ארעה באופן שחזית רכב התובעת פגעה בצדו הימני קדמי של רכב הנתבעת. כל אחד מן הצדדים מטיל את האשמה בתאונה על הנהג השני.

נהג התובעת העיד, כי נסע בכביש הראשי של אבו גוש המוכר לו היטב, והיה ידוע לו כי זכות הנסיעה היא שלו, נהג הנתבעת הגיע מצד ימין מדרך צדדית, והוא עצמו ראה אותו באמצע הצומת. נהג התובעת העיד, כי נסע במהירות 40-50 קמ"ש ומהירות זו היא מהירות סבירה, גם בהתחשב בזה שאין לו שדה ראיה לראות את הצומת.

נהג הנתבעת העיד, כי האט ליד הצומת, לא היה לו שדה ראיה והמקום לא היה מתומרר, הגיע לקצה, ראה את רכב התובעת מגיע במהירות מטורפת אליו, צפר לו אבל רכב התובעת נכנס בו בכוח. לדבריו, הן את פס ההאטה והן את התמרור שמו אחרי התאונה. נהג הנתבעת אישר, כי נהג התובעת נסע בכביש שהוא יחסית כביש ראשי וכי לשניהם נפתח שדה הראיה בצוותא חדא. לטענתו, משראה את נהג התובעת עצר ולא יכל לעשות דבר.

נהג התובעת הראה סרט של מקום הארוע, אולם הסרט צולם זמן רב לאחר התאונה, בסרט נראה, כי בכיוון נסיעת רכב הנתבעת מצוי תמרור עצור וכי בכוון נסיעת רכב התובעת מצוי פס הפרדה. נהג הנתבעת הכחיש, כי היה בכוון נסיעתו תמרור עצור בעת התאונה, ואף ביקש להגיש מסמך המוכיח זאת, אלא שמדובר היה במסמך שהוצג לב"כ הנתבעת רק בבוקר הדיון ומדובר היה במכתב ולא בתעודת עובד ציבור, ולפיכך לא התרתי הגשתו.

דיון והכרעה

מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר, יחד עם זאת הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי.  בית המשפט בוחן את הגיונן של הגירסאות, העקביות שבהן, וככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסה ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך אותה עדות.

בענייננו, טען נהג התובעת, כי בכיוון נסיעת רכב הנתבעת היה מצוי תמרור עצור ובכיוון נסיעתו שלו פס האטה, דברים אלה נאמרו לראשונה על דוכן העדים.

לחברת הביטוח, מסר נהג התובעת: " בעודי נוסע ישר הגעתי לצומת אין שדה ראיה רכב צד ג' יצא מהצומת ופגע בי בחלקו הקדמי". היותו של תמרור עצור הוא פרט מהותי, שלכאורה היה מקום למסור אותו כבר בדיווח הראשוני לחברת הביטוח.

גם בכתב התביעה נמסרו הדברים באופן זהיר ובלתי מחייב, כאשר נטען, כי מכונית הנתבעת, התפרצה לכביש, ולא נתנה לרכב התובעת זכות הקדימה הנתונה לה ולא צייתה להוראות התמרור הניצב לפניה המחייבה ליתן למכונית הנתבעת את זכות הקדימה. לכאורה מהדברים משתמע כי הכוונה לתמרור "תן זכות קדימה" ולא תמרור "עצור", אף כי לא ברור על מה מסתמכים הדברים.

בסוף חקירתו הנגדית, אמר נהג התובעת, כי אינו יכול לומר אם במועד התאונה היה במקום תמרור, שכן יתכן שהתמרור נפל או נפגע בתאונה, אף שמהיכרותו את הכביש הוא יודע שיש במקום תמרור ושזכות הקדימה היא לרכב שלו.

משכך, ומשנטל ההוכחה מוטל על התובעת, ובנסיבות העניין, כאשר סוגיית המצאות התמרור נמצאת במחלוקת, אני קובעת, כי לא הוכח שהיה תמרור עצור בכיוון נסיעת נהג הנתבעת במועד התאונה.

כמו כן, לא הוכח שהיה בכיוון נסיעת נהג התובעת פס האטה. נהג התובעת בעדותו לא ציין קיומו של פס האטה וטען כי נסע במהירות של 40-50 קמ"ש, רק לאחר שבית המשפט הסב את תשומת לבו בצילום שצילם כי ישנו פס האטה, טען כי אכן יש פס כזה. לו אכן היה פס האטה הרי שהדבר היה מחייב את נהג התובעת להאט את מהירות נסיעתו למהירות נמוכה יותר, דבר שהוא לבטח היה זוכר והיה מעיד ומוסר אותו כבר בזמן אמת.

מאידך, גירסת נהג הנתבעת, גם היא שונה ממה שנמסר בכתב ההגנה. כך, בעוד נהג הנתבעת מסר על דוכן העדים, כי בעת התאונה רכבו היה בעצירה מלאה לאחר שהבחין ברכב התובעת מתקרב, בכתב ההגנה נטען, כי נהג הנתבעת התקרב לצומת בו ביקש לפנות שמאלה, האט מהירות נסיעתו, ווידא כי הצומת פנוי והחל בפניה שמאלה, לפתע הגיחה מכונית התובעת במהירות, התפרצה אל תוך צומת לא פנוי ומבלי שיהיה לה שדה ראיה ופגעה ברכב הנתבעת.

דהיינו, על פי גרסה זו, התאונה ארעה שעה שרכב הנתבעת היה במהלך נסיעה, פנייה שמאלה לתוך הצומת.

כפי שניתן היה להתרשם מתמונות והסרט שהוצגו על ידי הצדדים, אכן מדובר בצומת מסוכנת בה אין שדה ראיה לרכבים המגיעים מן הכיוונים השונים ואשר הנסיעה בה מחייבת משנה זהירות. יחד עם זאת, ברור מן התמונות והסרט, כי נהג התובעת הוא זה שנסע במתווה הראשי של הכביש, מדובר בכביש הראשי של אבו גוש, בעלייה, וכי נהג הנתבעת יצא מדרך צדדית נתיב נסיעתו הסתיים והיה עליו להשתלב שמאלה לתוך הכביש הראשי. גם אם אקבל, כי בכיוון נסיעתו של נהג הנתבעת לא היה תמרור, ברי, כי מתווה הדרך מחייבו לתת זכות קדימה לרכב התובעת, ואין ראיה טובה מזו מאשר תמרור ה"עצור" שאין מחלוקת כי הוא מוצב כיום במקום. גם נהג הנתבעת עצמו לא חלק על כך שזכות הקדימה היא לרכב התובעת. נהג התובעת היה אמור להמשיך בנסיעתו בנתיב ישר ואין זה סביר שהוא נדרש לעצור את הרכב ולתת זכות קדימה לרכב מימינו הפונה שמאלה מהכביש הצדדי, שנתיבו הסתיים והוא נדרש להשתלב לנתיב נסיעת נהג התובעת (וראה סעיפים 64 א (2) ו- 64 (ו) לפקודת התעבורה).

במקרה דנן, תמונות הנזק ברכבים מעלות, כי נהג התובעת פגע עם חזית רכבו בצד הקדמי ימני ברכב נהג הנתבעת, דהיינו נהג הנתבעת חסם את הצומת, דבר שנהג התובעת לא יכל היה לראות בשל שדה הראיה המוגבל במקום, עד שהגיע לצומת עצמה.

בנסיבות העניין, אני קובעת כי עיקר האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג הנתבעת שלא נתן את זכות הקדימה לרכבים הנוסעים ישר במתווה הדרך הראשית, שעה שביקש להשתלב לאותו נתיב עקב כך שנתיב נסיעתו שלו הסתיים, דבר שחובה היה עליו לעשות, בין אם היה תמרור בכיוון נסיעתו ובין אם לאו, יחד עם זאת לנהג התובעת אשם תורם לקרות התאונה.

מעצם קרות התאונה, העובדה שלא הבחין ברכב הנתבעת עד התאונה עצמה, כמו גם מעדותו ניתן לקבוע, כי נסע במהירות שהיא בלתי סבירה למתווה הדרך, העובדה שהוצב במקום כיום פס האטה מלמדת, כי המהירות בצומת מסוג זה צריכה להיות מהירות נמוכה ביותר. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי האשם התורם הרובץ על נהג הנתבעת הוא בשיעור של 30%.