1. לפני תביעת השבה כספית מדין עשיית עושר ולא במשפט וכן, תביעה כספית נזיקית ע"ס 1,885 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לטענת התובעת בעקבות נקיטת הליכי אכיפת הודעת תשלום קנס חנייה מס' 435345-7-7 (להלן: "
הודעת הקנס") שהוטל על התובעת 1 בתאריך 29/5/06 שהתיישנה.
2. לטענת התובעים, כפי שעולה מכתב התביעה, במהלך חודש מאי 2007 התברר להם אודות הטלת הקנס בשיחה אקראית שקיימה התובעת 1 עם מחלקת החניה של הנתבעת. בעקבות שיחה זו, הנתבעת שלחה ביום 27/5/07 טופס לתשלום הקנס. ביום 7/6/07 פנתה התובעת 1 לנתבעת במכתב בבקשה לביטול תוספת פיגורים עקב קבלת הודעת הקנס באיחור. לטענתם, הנתבעת לא השיבה על מכתב זה. ביום 11/11/10 קיבלו התובעים דרישת תשלום החוב והתראה לפני נקיטת צעדי הוצאה לפועל. התובעים שילמו את דרישת התשלום הנ"ל מתוך טעות שכן, לשיטתם, באותה עת, הודעת התשלום הנ"ל התיישנה.
3. לטענת הנתבעת, כפי שעולה מכתב ההגנה, לא חלה כל התיישנות ביחס לחוב נשוא הודעת הקנס. לטענת הנתבעת, הודעת תשלום הקנס הוצמדה אל שמשת רכבה של התובעת 1 בעת ביצוע העבירה ומשלא שולמה, נשלחה אל התובעת 1 תוך שנה מיום ביצועה בדואר רשום בהתאם
לתקנה 41 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974. הנתבעת צירפה אסמכתא מטעם רשות הדואר לשיגור הודעת הקנס בדואר רשום ביום 8/11/06.
בהתאם
לתקנה 44 א' לתקנות, על הנתבעת לשלוח את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום המקימה לה "חזקת מסירה" המעבירה את נטל הראייה לתובעים. עוד טוענת הנתבעת, כי בהתאם להוראת
סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, שעה שהתובעת 1 שילמה את הקנס, רואים אותה כאילו הורשעה בבית המשפט ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.
הנתבעת הציגה אף אסמכתאות, כי פניית התובעת 1 בשנת 2007 טופלה על ידיה וביום 21/4/09 הנתבעת נעתרה לבקשת התובעת 1 להפחתת תוספות הפיגורים וחובה הופחת לשיעורו המקורי.
4. ביום 3.1.13 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים בו שבו הצדדים על טענותיהם.
דיון ומסקנות:
5. כעולה מכתבי הטענות ומעדויות הצדדים, אין חולק, כי העבירה נשוא הודעת הקנס בוצעה על ידי התובעת 1 ביום 29.5.06 וכי התובעת 1 שילמה את הודעת הקנס ביום 30.11.10. המחלוקת הנעוצה בין הצדדים הינה, האם בנסיבות התיק חלה התיישנות על הודעת הקנס.
סבורני, כי בנסיבות התיק שעה שהתובעים שילמו את הודעת התשלום הרי שלא קמה להם עוד טענת ההתיישנות.
לדידי, הענקת סעד המחייב בהחזר תשלום הודעות קנס בשל טענת התיישנות עומד בניגוד לקביעה היסודית, כי ההתיישנות במשפט הישראלי הינה דיונית ואיננה מהותית, "מגן ולא רומח". לפיכך, מששולמה הודעת הקנס הרי שלא ניתן עוד להורות על השבתו מכוח טענת ההתיישנות ודין התובענה, ככל שהיא נוגעת לסעד זה, להידחות.
6. עם זאת, הנני מקבל טענת התובעים, כי מכתב הנתבעת מיום 21/4/2009 לא התקבל על ידם. שכן, עיון במכתב מלמד, כי מען התובעים שצויין בו הינו שגוי. שכן, כתובת התובעים היתה בזמנים הרלבנטיים ברח' הארזים 14/42
בירושלים
ואילו המכתב נשלח לרחוב הארזים 14/42
בצפת.
עיון במכתב מלמד, כי הנתבעת קיבלה טענת התובעים להפחתת תוספות הפיגורים והעמדת הודעת תשלום הקנס על חוב הקרן עצמו. כמו כן, נוכח העיכוב הרב בתשובת הנתבעת שארך לא פחות משנתיים ימים ממועד בו פנו התובעים בעתירה להפחתת החוב לסכום הקרן לא ניתן היה לצפות מהתובעים, כל עוד לא קיבלו תשובה לפנייתם, לשלם את הודעת הקנס.
לא ניתן להתעלם אף מכך שהנתבעת שיגרה את המכתב למען שגוי וכפועל יוצא מכך, אין חולק, כי התובעים לא קיבלו לידיהם את המכתב ולא ידעו כלל על החלטת ממונה התביעה מטעם הנתבעת להפחתת הקנס. החלטה זו מחייבת את הנתבעת כמו גם את התובעים.
7. נוכח האמור, סבורני, כי מדין עשיית עושר ולא במשפט, יש להעמיד את סכום הודעת הקנס ע"ס קרן החוב, קרי, 100 ש"ח בלבד ולהורות על השבת יתרת הסכום ששולם לידי התובעים. הנני מורה, איפוא, לנתבעת לשלם לתובעים סך של 85 ש"ח וכן, סך נוסף של 250 ש"ח בגין הוצאות ההליך הנ"ל.
סכומים אלה ישולמו לתובעים תוך 30 יום מהיום.
המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי תוך 15 יום.
ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ג, 7
בינואר 2013, בהעדר הצדדים.