פסק-דין בתיק ת"צ 52342-07-11

1.            לפניי חמש בקשות לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבות, חמש רשויות מקומיות, שעניינן השבת כספים שנגבו ביתר עקב גביית ריבית על תשלומי חובה מעבר לגבייה המותרת על פי דין (להלן: " בקשות האישור").

2.            בקשת האישור שבנדון הן: ת"צ 38784-07-11 אנטריפוינט מערכות 2004 בע"מ נ' עיריית פתח תקווה שהוגשה ביום 21.7.11 (להלן: " בקשת אנטריפוינט")), ת"צ 52342-07-11 גלבוע נ' עיריית נתניה, שהוגשה ביום 31.7.11 (להלן: " בקשת גלבוע"), ת"צ 53163-07-11 בכר נ' עיריית נס ציונה, שהוגשה ביום 31.7.11 (להלן: " בקשת בכר"), ת"צ 18004-08-11 בית אגמי - חברה לשיווק רהיטים (1997) בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, שהוגשה ביום 10.8.11 (להלן: " בקשת בית אגמי") ות"צ 45629-08-11 דדיה נ' עיריית רחובות, שהוגשה ביום 30.8.11 (להלן: " בקשת דדיה").

לשם הנוחות, כל המבקשים בבקשות האישור יקראו להלן: " המבקשים" וכל המשיבות, רשויות מקומיות שונות, תקראנה להלן: " המשיבות". כמו כן, נוכח הדמיון הרב בין בקשות האישור, אפרט להלן את טענות המבקשים בכל חמש הבקשות במאוחד וכן את טענות כל המשיבות במאוחד.

3.            הדיון בבקשות האישור אוחד בשאלה המשותפת של פרשנות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980 (להלן: " חוק הריבית") (ראו פר' 28.10.12 בפתח הדיון). הוסכם כי מדובר בשאלה משפטית, הצדדים לא עמדו על חקירת המצהירים והסכימו להגיש סיכומים. בעניין בקשת אנטריפוינט,יש מחלוקת נוספת שתידון בנפרד (ראו פר' 28.10.12 בעמ' 10 ו-13).

רקע

4.            המבקשים מחזיקים בנכסים בתחומן המוניציפאלי של המשיבות (להלן: " המשיבות") ושילמו מעת לעת תשלומי חובה למשיבות בתוספת תשלומי פיגורים  על פי חוק הריבית.

5.            חוק הריבית קובע בסעיף 2(א) כי " תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". "תשלומי פיגורים" הוגדרו בחוק הריבית כך: "ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (סעיף 1 בחוק הריבית).

השאלה הדורשת הכרעה

6.            מה משמעות הריבית הצמודה, בהגדרה של "תשלומי פיגורים", המצטרפת לתשלום חובה שאינו משולם תוך 30 ימים מהמועד הקבוע לשילומו -  האם הריבית האמורה מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה בלבד- כטענת המבקשים, או האם היא מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שנצברה עד תחילת החודש, בשיטת הריבית דריבית - כטענת המשיבות.

תמצית טענות המבקשים

7.            המשיבות משערכות את תשלומי החובה שבפיגור בשיטת ה"ריבית דריבית", דהיינו מוסיפות מדי חודש ריבית על סכום הכולל את הקרן בתוספת הריבית שנצברה עד לתחילת החודש (להלן: " ריבית דריבית"). הריבית הקבועה בחוק הריבית, בשיעור 0.75% אמורה להצטבר ל-9% בשנה. עקב שיטת השערוך של המשיבות מגיעה הריבית השנתית בפועל ל-9.38%.

8.            בתחום הכלכלה ובהוראות החקיקה ישנה הבחנה מפורשת בין המונח "ריבית צמודה" לבין המונח "ריבית דריבית". מדובר בשיטות מוכרות שונות לשערוך חובות המביאות לתוצאות כספיות שונות.

מקום בו ביקש המחוקק לקבוע שיטת שערוך בדרך של ריבית דריבית הוא קבע זאת מפורשות. כך לדוגמה בחוק פסיקת ריבית, התשכ"א-1961 (להלן: " חוק פסיקת ריבית") ובתקנות רשות הדואר (ריבית פיגורים והפרשי הצמדה), התשנ"ב-1992 (להלן: " תקנות הדואר").

סעיף 7 בחוק פסיקת ריבית תוקן ביום 29.3.01 והתיר חיוב בשיטת ריבית דריבית שלא הייתה מותרת קודם לכן. המחוקק לא ביצע תיקון דומה בחוק הריבית. היא הנותנת כי לא התכוון לחייב בשיטת הריבית דריבית גם בחוק הריבית.

9.            מקום בו נוקט דבר חקיקה בביטויים מקובלים המוגדרים בדברי חקיקה, אין כל מקום לפרשנות תכליתית המנוגדת ללשונו הברורה של החוק. פרשנות תכליתית תכליתה לבכר מבין מתחם האפשרויות הלשוניות את הפרשנות המקיימת באופן מיטבי את התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של דבר החקיקה. קל וחומר כאשר מדובר בחקיקת מס ברשות מקומית, המחויבת לעקרון חוקיות המינהל. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול. אין עיגון לשוני בחוק הריבית לפרשנות המשיבות.

10.        המשיבות, שהן רשויות מקומיות, מחויבות לפעול במסגרת הסמכויות שהוענקו להן בחוק בהתאם לעקרון חוקיות המינהל. חוק הריבית אינו מסמיך את המשיבות לגבות ריבית בדרך של ריבית דריבית.

11.        קבלת טענות המשיבות תשנה סדרי בראשית בכל המשק הישראלי. לשיטת המשיבות, כלל דברי החקיקה בהם מצוין כי תחול ריבית צמודה (כמו סעיף 4 בחוק ההלוואות לדיור תשנ"ב -1992) יהפכו ל"ריבית דריבית".

המשיבות טענו כי מטרתו של תיקון חוק הריבית משנת 1984 הייתה לקבוע קנס למפגרים בתשלום ולתמרץ תושבים לשלם את חובם לרשויות, שעל כן יש לפרש את החוק כקובע חיוב בשיטה של ריבית דריבית. מעיון בדברי הכנסת ובהצעת החוק עולה כי אין זכר למונח "ריבית דריבית". אילו חפץ המחוקק לקבוע שיטה של ריבית דריבית היה אומר זאת בלשון מפורשת. מטרת החוק ותכליתו, כעולה מדברי ההסבר, היא הבטחת ערכו הריאלי של החוב והריבית עליו לרשויות המקומיות. טענת המשיבות כי כוונת חוק הריבית היא להטיל "קנס" על הנישומים המאחרים בתשלום, מנוגדת לדברי המחוקק.

12.        אפילו תתקבל טענת המשיבות כי מטרת תיקון חוק הריבית בשנת 1984 הייתה לתמרץ את המפגרים בתשלום, הרי שתמרוץ זה נעשה על ידי העלאת הריבית מ-4% לשנה ל-0.5% בחודש (6% בשנה) ועל ידי הוספת מרכיב ההצמדה לחוב. דבר זה עולה מפורשות מדברי ההסבר להצעת החוק מיום 28.5.84 הצ"ח 1684 וכן מדברי הכנסת שם אומר שר הפנים בורג: "אני רוצה להזכיר שאנחנו מציעים כאן שהחובות יהיו צמודים ושתהא עליהם ריבית אמנם קטנה - של 0.5% מדי חודש בחודשו" (ד"כ התשמ"ד 29, עמ' 2634). ריבית צמודה גם לה פן עונשי מובהק. הפן העונשי מתבטא בשיעור הגבוה של הריבית ובהעלאת השיעור מ-4% לשנה ל-0.5% בחודש וכן בהוספת רכיב ההצמדה על החוב. המחוקק לא התכוון לשנות בתיקון זה את שיטת שערוך הריבית. עו"ד רוסטוביץ שעל ספרו סומכות המשיבות לעניין פרשנותן, אינו מומחה לכלכלה ולמימון, על כן אין להעדיף את פרשנותו לחוק הריבית.