פסק-דין בתיק ת"א 6011/04

1.         התובעים הם אנשי עסקים, העוסקים, בין היתר, בניהול ובהפעלת בתי אבות ודיור מוגן לקשישים.

ביום 19.10.98 חתמו התובעים על הסכם לרכישת מניות של חברות אשר בבעלותן היו 75% מזכויות החכירה ו- 100% מזכויות הניהול בפרויקט לדיור מוגן המצוי בשכונת גילה בירושלים והידוע בשם "נופי גילה" (להלן - " הפרויקט"). החברות עימן התקשרו התובעים בהסכם הנ"ל, ושאין חשיבות לצורך ההליך דנן לעמוד על פרטיהן, תכוננה להלן " המוכרות".

על-פי ההסכם שבין התובעים לבין המוכרות, היה על התובעים לשלם למוכרות, על-פי לוח תשלומים שנקבע בהסכם, סכום כולל של 1,745,000 דולר עבור רכישת המניות ו- 5 מיליון דולר כהלוואה. בידי התובעים לא היו מצויים באותה עת מלוא הסכומים הנ"ל, ולפיכך הם חיפשו "משקיע אסטרטגי" שישתתף במימון הרכישה.

יצוין, כי התובעים חתמו על ההסכם עם המוכרות עוד בטרם שהתקשרו עם המשקיע הנוסף, בין היתר לנוכח קיומה של תחרות לרכישת הזכויות בפרויקט בין התובעים לבין קבוצת משקיעים נוספת, שנציגה היה מר צבי הרולד כץ (להלן - " קבוצת כץ").

לאחר החתימה על ההסכם עם המוכרות, ניהלו התובעים משא ומתן עם שני גורמים במטרה לצרף אחד מהם כשותף לרכישת הנכס: עם קבוצת כץ ועם הנתבע, שהוא אגודה שיתופית חקלאית רשומה (להלן - " הנתבע" או " הקיבוץ").

2.         מקורו של הקשר שבין התובעים לבין הנתבע, בהיותו של התובע מס' 1, מר יוסף הבר (להלן - " הבר") חבר הקיבוץ בעבר (בשנים 1978-1988) ונשוי לבת הקיבוץ. להבר היו קשרים משפחתיים וחבריים עם חלק מחברי הקיבוץ.

אגב כך נודע למי שהיה אותה עת גזבר הקיבוץ, נעם פרום ז"ל (להלן - " פרום"), על הפרויקט, וגורמים שונים בקיבוץ החלו לבחון את האפשרות שהקיבוץ ייכנס לשותפות עם התובעים בפרויקט האמור.

כאמור, לאחר החתימה על ההסכם עם המוכרות, ניהלו התובעים משא ומתן עם הקיבוץ, שעל פרטיו נעמוד בהמשך. בשלב מסוים במהלכו של משא ומתן זה נותק הקשר בין התובעים לבין קבוצת כץ, והמשא והמתן בנוגע לאפשרות של כניסת הקיבוץ לפרויקט המשיך להתנהל בינם לבינו.

לטענת התובעים, הובטח להם על-ידי הקיבוץ, כי גם אם לא יוסכם על כך שהקיבוץ יכנס כשותף לפרויקט, הרי שבכל מקרה תינתן להם על-ידי הקיבוץ הלוואה, באופן שיאפשר להם לעמוד בתשלום למוכרות בסכום כולל של 2,550,000 דולר, שאמור היה להתבצע עד ליום 18.2.99 (לשם דיוק, על-פי ההסכם תשלום זה היה אמור להתבצע עד ליום 18.1.99, אך בהסכם נקבע מנגנון שאיפשר דחייתו ב- 30 יום ומנגנון זה הופעל על-ידי התובעים). הבטחה זו של הקיבוץ, כפי שרואים אותה התובעים, היא ביסוד התובענה דנן.

בהמשך פסק הדין יתוארו בפירוט המהלכים בהם נקט הקיבוץ לשם בחינת האפשרות להיכנס לשותפות עם התובעים. בשלב זה אעמוד על ציוני הדרך העיקריים:

הפרויקט הוצג על-ידי הבר לקבוצה של חברי קיבוץ ביום 7.1.99. אסיפה כללית של חברי הקיבוץ התכנסה במוצאי שבת, 9.1.99, ודנה בסוגיה. הצדדים חלוקים בנוגע למשמעות ההחלטות שהתקבלו באסיפה הנ"ל. בעקבות ההחלטות שקיבלה האסיפה ביום 9.1.99, מונה באסיפה כללית מיום 16.1.99 צוות לבדיקת האפשרות להיכנס לשותפות עם התובעים. במקביל פנה הקיבוץ לחברה לייעוץ כלכלי, עמה היה קשור עוד קודם לכן ושבחנה עבורו אופציות שונות ("צנובר יועצים"), על מנת שתוגש חוות דעת כלכלית מטעמה בקשר לפרויקט, ובימים האחרונים של חודש ינואר 1999 התקשר הקיבוץ עם עורך דין עזריאל לוי כדי שיבדוק את ההיבטים המשפטיים של העסקה המוצעת. ביום 10.2.99 המליץ הצוות שמונה לבחון את העסקה שלא ליתן לתובעים הלוואה בסך 2.5 מיליון דולר, וביום 13.2.99 התקבלה החלטה דומה על-ידי האסיפה הכללית של חברי הקיבוץ. משמעות הדבר היתה, הפסקת המשא והמתן בין הצדדים.

יצוין, כי ההחלטה הנ"ל התקבלה ימים ספורים לפני המועד בו היה אמור להתבצע  התשלום האמור למוכרות (18.2.99), והתובעים מצאו עצמם במצוקה קשה, מאחר ולא היה בידיהם הסכום הדרוש.

במצב זה חיפשו התובעים נואשות אחר מקורות אחרים לגיוס הסכום הנדרש (2.5 מיליון דולר) ובלית ברירה, בהתחשב בלוח הזמנים הקצר, וכדי לא להפר את ההסכם עם המוכרות, דבר שהיה עלול לגרור אחריו חיוב בפיצוי מוסכם בסכום של 2 מיליון דולר, גויס הכסף על-ידי התובעים ממקורות שונים. לטענת התובעים, עלות גיוס הכסף בדרך זו היתה גבוהה יותר מהעלות שעל התובעים היה לשאת בה אילו היה הנתבע מלווה להם את הסכום האמור.

על-פי הנטען בכתב התביעה, נזקם הכולל של התובעים, כתוצאה מהפרשה הנ"ל, עלה על 4 מיליון ש"ח, אך לצרכי אגרה הועמדה התביעה על 3 מיליון ש"ח ליום הגשתה (6.1.04).

אגב, התביעה הוגשה כחמש שנים לאחר מועד האירועים הנ"ל שכן, כפי שטען הבר, התובעים התקשו להתאושש מהמשבר אליו נקלעו וגם התקשו בגיוס סכום אגרת המשפט (סעיף 9(ו) לתצהירו של הבר).

3.         תמצית טענת התובעים היא, כי המשא והמתן שניהלו עם הקיבוץ התגבש לכלל חוזה מחייב, לפיו הקיבוץ התחייב לבחון כניסה לשותפות עמם ולהשקיע בפרויקט סך של 2.5 מיליון דולר תמורת מחצית מהזכויות בו, ולמקרה שלאחר הבחינה יחליט שלא להיכנס לשותפות, או שלא יעלה בידי הקיבוץ להשלים את הבדיקה הנדרשת עד למועד בו התובעים היו אמורים לשלם למוכרות את התשלום הבא (18.2.99), התחייב הנתבע, בכל מקרה, להלוות לתובעים את הסכום הנ"ל לתקופה קצובה, בריבית של "ליבור" בתוספת שמינית אחוז.

לחלופין נטען על-ידי התובעים, כי גם אם לא השתכלל חוזה בין הצדדים, הרי שהקיבוץ נהג כלפיהם בחוסר תום לב בניהול משא ומתן, באופן המזכה את התובעים בקבלת הפיצוי על מלוא נזקיהם האמורים.

4.         עדויותיהם של מרבית עדי התובעים התייחסו לסוגית הנזק. בגדר כך העידו אותם גורמים מהם גויסו הסכומים שהיו דרושים לתובעים ועדויותיהם התייחסו בעיקר לתנאי מתן האשראי לתובעים. גם עדותו של התובע מס' 2 התמקדה בסוגית הנזקים. לענין פרטי המשא והמתן שבין התובעים לבין הקיבוץ מתבססים התובעים על עדותו של הבר, ובעניינים רבים עדותו היא עדות יחידה של בעל דין, כשעל פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, כאשר בית המשפט מסתמך על עדות כאמור שאין לה סיוע, יש לפרט את הטעמים לכך.

בנוסף נשמעה מטעם התובעים עדותו של מר צבי הרולד כץ, שהוזכר לעיל, ושל חברי הקיבוץ נפתלי קאין, חברו של הבר, אשר היה חבר הקיבוץ הראשון ששמע מהבר אודות הפרויקט.