תובענה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
א.
ההליך והצדדים לו
התובע, תושב מג'דל שמס יליד 1.1.1957, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 19.10.2006. רכבה של נתבעת 1, שהיה מבוטח אותה עת בביטוח חובה על-ידי נתבעת 2, פגע בו בהיותו הולך רגל. אין מחלוקת על-אודות עצם קרות התאונה ופגיעתו של התובע בה, אף לא על קיומו של כיסוי ביטוחי שניתן לה על-ידי נתבעת 2. הדיון נסב על שאלת קיומם, טיבם והיקפם של נזקי התובע.
התיק הובא לפני לראשונה ביום 12.7.2010, לאחר שהוגש כתב-הגנה ולאחר שבעלי-הדין מיצו ארכות שניתנו לשם סיום ההליך מחוץ לכותלי בית-המשפט.
ביום 2.9.2012 נשמעו עדות התובע ועדותו של מומחה בית-המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' מ' סודרי, שהוזמן לעדות מטעמו של התובע. ראיות הנתבעת התמצו בחקירה נגדית של התובע. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת.
ב.
הנכות הרפואית
1. בתאונה נפגע התובע בשורש כף יד שמאל ובקרסול וכף רגל שמאל. בצילומי רנטגן מיום התאונה נצפו שבר ללא תזוזה ברדיוס הדיסטלי, שבר של הסטילואיד הרדיאלי ושבר בראשי עצמות המסרק (המטאטרסוסים) III ו-IV; התובע טופל בהשמת אמת יד שמאל וכף רגל שמאל בגבס. סדי הגבס הוסרו ביום 17.11.2006. בעקבות התאונה ובתכוף לאחריה ניתנו לתובע ימי מחלה לתקופה שמיום התאונה עד יום 16.1.2007. הוא טופל בפיזיותרפיה מיום 22.11.2006 עד יום 27.12.2006. לתובע דומיננטיות ימנית.
2. בקשת התובע למנות לו מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי נדחתה. בקשתו למנות מומחה בתחום האורתופדי התקבלה. בחוות-דעת נושאת תאריך 18.6.2011 קבע המומחה, פרופ' מ' סודרי, שלתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה [
ת/1].
בדיקת התובע על-ידי המומחה העלתה שבמועד עריכתה, 13.1.2011, לא נותרה מגבלת תנועה כלשהי בשורש כף יד שמאל או בקרסול שמאל וכי אין אינדיקציה אחרת שתלמד על קיומה של מגבלה כזו. כך סוכמה הבדיקה בחוות-הדעת: "לפי הבדיקה הקלינית: הליכה ללא צליעה וללא תמיכה. כף יד שמאל תקינה. בכף רגל שמאל, למעט רגישות לדבריו בצד הלטרלי, הבדיקה תקינה לחלוטין. קרסול שמאל תקין". תימוכין למסקנה זו מצא המומחה בצילומי רנטגן שנערכו לתובע ביום 17.5.2011, מהם עלה כי אין ממצא פתולוגי בשורש כף יד שמאל וכף יד שמאל או בכף רגל שמאל וכי השברים שנגרמו בתאונה התחברו היטב ללא השאר סימן. בחוות-הדעת, בסעיף המסקנות, נאמרו על כך הדברים הבאים: "בצילומי רנטגן מעודכנים של שורש כף יד שמאל וכף רגל שמאל, שבוצעו לפי בקשתי, אין ממצאים פתולוגיים".
נכותו הזמנית של התובע המיוחסת לתאונה נקבעה בידי המומחה כך: 100% מיום 19.10.2006 עד יום 16.1.2007; 20% מיום 17.1.2007 עד יום 31.3.2007; 10% מיום 1.4.2007 עד יום 30.6.2007; 0% החל מיום 1.7.2007.
3. התובע לא הסכין עם קביעת המומחה וזימנו למתן עדות. אלא שגם בסיומה של חקירה נגדית ארוכה, מאומצת ומפורטת לא עלה בידי התובע להראות כי קביעותיו של המומחה או מסקנתו לוקות בחסר או טעות באופן שילמד על קיומה של נכות רפואית שמקורה בתאונה.
(א)
נכות בשורש כף יד שמאל
המומחה אישר את קיומם של שני שברים שנגרמו בתאונה בעצם הרדיוס; עוד אישר כי מבחינה זו מדגים צילום הרנטגן שנערך לתובע לא מצב של היעדר ממצא פתולוגי כפי שנכתב בחוות-הדעת אלא מצב לאחר שבר. יחד עם זאת הטעים שבחן את צילומי הרנטגן והתרשם שאם יש שבר הרי שהוא אינו בולט; מבחינת מידת חומרתם מדובר בשברים שבקושי רואים ושעונים יותר להגדרה סדק [עמ' 3 ש' 17-16, עמ' 5 ש' 13-1]. המומחה עמד על דעתו שמסקנותיו, המבוססות גם על צילום הרנטגן העדכני, אינן מלמדות על טעות בהערכת נכותו של התובע אלא תואמות את טיבם ומידת חומרתם של השברים שנגרמו לו [עמ' 5 ש' 17-15]. לדבריו: "[...] כתבתי שמדובר בשבר, אבל בסופו של דבר השורה התחתונה שהשברים לשמחתנו מתחברים, אז נניח שהיה שבר אז הוא התחבר בלי להשאיר שום שריד ופליט, גם בלי להשאיר שום בעיה" [עמ' 5 ש' 27-25]. עוד הדגיש המומחה שמדובר בשברים ללא תזוזה וכי צילום הרנטגן העדכני הוא הקובע בכל הקשור להערכת נכותו של התובע בגינם [עמ' 6 ש' 1, 7-5]. צילום הרנטגן, כמוהו כבדיקה הקלינית שערך לתובע, היו תקינים לחלוטין [עמ' 8 ש' 17-12]. תשובתו של המומחה ניתנה גם בהינתן ההנחה שהשבר היה כרוך בפגיעה בסחוס של המפרק [שם].
המומחה ביאר כי אף שמדובר בשברים תוך מפרקיים, באופן שמה שכונה על-ידו 'סדק' הגיע עד למשטח המפרקי, לא היתה תזוזה והטיפול היה כזה שהשלמות של עצם הרדיוס שבה נצפו השברים והשלמות של המשטח המפרקי לא נפגעה [עמ' 7 ש' 8-3, 25-22]. לא עלה בידי התובע להראות שטיבם של השברים כתוך-מפרקיים לא תועד בחוות-הדעת; תשובות המומחה על שאלות שהופנו אליו בעניין זה היו מקצועיות ומספקות [עמ' 7 ש' 28 - עמ' 8 ש' 3]. אף אין לשעות לטענת התובע כי עצם העובדה שבאורח תיאורטי שבר תוך-מפרקי נחשב חמור משבר שאינו כזה צריכה להקנות לו נכות רפואית בשל השברים בשורש כף היד, זאת שעה שהמומחה שב והטעים שמסקנותיו ותשובותיו נסבות באורח ספציפי על מצבו של התובע דהיום [עמ' 7 ש' 18].
בסופו של יום עמדה על מכונה קביעת המומחה לפיה השבר דנן היה ללא תזוזה, הטיפול היה פשוט והמצב חזר לקדמותו לאחר הטיפול [עמ' 8 ש' 9-8]. לדברי המומחה, בדיקתו הקלינית התקינה של התובע מלמדת שהסחוס שנפגע בשבר נרפא בשלמותו; אלמלא נרפא היו לכך סימנים בצילום הרנטגן העדכני או בבדיקה הקלינית שערך - אלא שסימנים כאלה אינם בנמצא [עמ' 9 ש' 10-1]. נוכח פער הזמנים הניכר בין התאונה לבין בדיקתו של התובע על-ידי המומחה, העולה על ארבע שנים, אין לצפות להחמרה שתופיע בעתיד - שעה שהחמרה כזו לא ארעה עד כה [שם, ש' 18-14]. על כן הסבירות לקיומה של פגיעה בסחוס, לרבות פגיעה שתאיץ שינויים ניווניים בעתיד, היא מינימלית [שם, ש' 29-28]. עצם העובדה שצילום הרנטגן העדכני ביחס לשתי ידיו של התובע מעיד על מצב שהוא שווה לשתיהן מספקת תימוכין לכך [עמ' 10 ש' 3-1]. לא עלה בידי התובע להראות שבנסיבות העניין היה על המומחה להפנותו לעריכת בדיקת C.T. וכי בדיקה כזו, לו נערכה, היתה מוליכה למסקנה שונה [עמ' 9 ש' 24-23].
על כן בעינה עומדת קביעת המומחה כי לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה שמקורה בשברים שנגרמו ביד שמאל וכי ריפוי השברים היה שלם ומלא באופן שמשליך הן על מצבו של התובע בהווה והן על מצבו הרפואי לעתיד לבוא.
(ב)
נכות בכף רגל וקרסול שמאל
אין חולק על כך שלתובע נגרמו שברים מתחת לראשי עצמות המסרק בכף רגל שמאל; מדובר בשבר אחד בעצם המסרק השלישית ושבר נוסף בעצם המסרק הרביעית [עמ' 10 ש' 20-19, 27; עמ' 11 ש' 9-8]. בבדיקתו של התובע מצא המומחה כי היקף השוק השמאלית (במדידה שבוצעה 12 ס"מ מתחת לפיקה) הוא 43.5 ס"מ, בעוד שברגל ימין ההיקף באותו מקום הוא 42 ס"מ [עמ' 2 ל-
ת/1]. בעדותו לפני ביאר שהפרש של 1.5 ס"מ הוא משמעותי אך חוץ מעצם קיומו לא מצא שנודעת לו השלכה כלשהי, בין בחוסר דריכה ובין בבעיה ורידית [עמ' 11 ש' 21-13]. המומחה שלל קשר בין ממצא זה לבין דריכה פחותה של התובע על רגל שמאל או בינו לבין חוסר ורידי [עמ' 11 ש' 30-26 - עמ' 12 ש' 9-1]. עוד הטעים ששבר קטן כזה שנגרם לתובע אינו עשוי לגרום לבעיה של החזר ורידי ואינו יכול להיות הגורם לנפיחות מתחת לברך, זאת גם בהתחשב בכך שבמקום השבר עצמו לא נצפתה כל נפיחות [עמ' 12 ש' 18-10]. המומחה דבק בעמדתו זו חרף מודעותו לתלונת התובע בדבר רגישות בצד הלטרלי של כף הרגל והטעים כי לו היה השבר בכף הרגל משפיע על תפקודו של התובע היו לכך סימנים אחרים שאותם לא מצא בבדיקה הקלינית [עמ' 12 ש' 21-19, עמ' 14 ש' 25-19].