פסק-דין בתיק ת"א 2119-07

1.         התובעת הגישה תובענת לשון הרע נגד הנתבעים, בעל ואישה. הנתבע 1 (להלן - "הנתבע"), ואשתו שלא נתבעה, הם בעלי דירה בבית משותף ברח' יותם 26 בחיפה. הנתבעת 2  (להלן - "הנתבעת") היא בתו של הנתבע ובזמנים הרלוונטיים התגוררה עם בתה התינוקת בדירה. לפנים הייתה התובעת שכנתם כאשר שכרה דירה בבית המשותף האמור מתחת לדירתם של הנתבעים. בין התובעת לנתבעים התגלעו סכסוכים חריפים.

2.         קצפה של התובעת יוצא על מכתב מיום 18.12.05 שלטעמה מכפיש אותה באופן שקרי ופוגע בשמה הטוב. אביא לנוכח זאת, מובאות מן המכתב האמור.

            בראש המכתב נרשם כי הוא נשלח על ידי "ועד דיירי בית ברח' יותם 26 חיפה". בשוליו הוא נחתם על ידי שורה של דיירים המתגוררים בבית. ואולם מתחת לחתימתם ישנה חתימה אף של "ועד דיירי בית ברח' יותם 26". הנתבע הוא אחד מחברי הוועד. השניה היא גב' תמי מינך (להלן - "מינך"). הנתבע ומינך, איפוא, חתמו על המכתב פעמיים, פשיטא הן כדיירים והן בכובעם כוועד הבית.

            אקדים ואציין, תוך שאני דוחה את טענת הנתבעים, כי אני מתייחס אל המכתב לא כאל מכתב שנשלח על ידי ועד הבית, אלא כאל מכתב שנשלח הן על ידי ועד הבית והן על ידי החותמים בו, באופן אישי, ובהם הנתבע. משום כך יש עילת תביעה כנגד הנתבע. הנתבעת לא חתמה על המכתב. ברור לחלוטין כי אין כל עילת תביעה כנגדה לנוכח הנתון האמור.

            המכתב ממוען אל מפקחת המקרקעין. נרשם שמה בדרך עילגת כ "ציפורה פיינגלבויים". המכתב מוען לקרית הממשלה ואולם נרשם ששם שוכנת משטרת חיפה. לנוכח זאת מקובלת עליי טענת הנתבעים כי עקב השיבוש האמור במען המכתב כלל לא הגיע אל מפקחת המקרקעין.

            בשולי המכתב נרשם כי הוא ממוען אף אל  הפסיכיאטר המחוזי, מר אבי בן-סימון (להלן - "בן-סימון") השוטר השכונתי, ומר ישראל רוט (להלן - "רוט"), בעל הבית שהשכיר את הדירה לתובעת. הנתבעים טוענים כי חרף האמור שם בפועל המכתב לא נשלח לפסיכיאטר המחוזי אף לא לבן-סימון, אלא רק לרוט. המכתב נשלח, כך גרסתם, בהתאם להמלצתו של בן-סימון, אשר בעקבות תלונות חוזרות ונשנות סבור היה שזו הדרך הנכונה.

3.         במכתב שוטחים הכותבים תלונותיהם כלפי התובעת.

            ראשית, "שפיכת שמן לאורך כל המדרגות בבניין במטרה לגרום נזק גופני וביודעין לעוברים והשבים וביניהם השכנים. אישה עם תינוקת על הידיים. אישה בהריון, וכן אנשים מבוגרים המתגוררים בבניין (יש עדות לכך מבחורה שראתה זאת בעת המעשה) ...".

            שנית, "הנ"ל משאירה רדיו פתוח בעוצמה חזקה בשעות היום כאשר היא נעדרת מן הבית. מבלי להתחשב במנוחת השכנים בשעות הצהריים. כמו כן מפעילה את הרדיו במוזיקה חזקה בשעות לא מקובלות כגון 01:00 בלילה עם צעקות ושירה בהיסטריה. כל זאת על מנת לנקום בשכנים".

            שלישית, "השמדה ונזק של רכוש הבניין (גינה ועציצים) שבירתם וזריקתם על הרצפה...".

            רביעית, "דפיקות חזקות עם מכשיר כבד בתקרת חדר השינה שלה בשעות הלילה המאוחרות וזאת כדי להעיר את השכנים ובמטרה להציק לדיירי הבית. דפיקות אלו מושמעות חזק גם אצל יתר דיירי הבניין בגלל האקוסטיקה החזקה בבניין, ולעיתים ניבולי פה ללא סיבה כלשהי".

            וחמישית, נטען כי מספר פעמים נעשתה פנייה לרוט. ואולם הלה השיב כי "זה לא מעניין אותי, אני את שכר הדירה מקבל, אם יש לכם איזה בעיות אנא פנו לעורך דין".

            ועוד נטען כי שותפה לשעבר של התובעת בשם נתי חש שהוא לא יכול להמשיך לגור עמה והחליט "לעזוב את הדירה בטענה שהיא מטורפת (בעיטות בדלת חדרו, צעקות היסטריות, קללות ואיומים)".

4.         התובעת טוענת כי הינה אשת עסקים מכובדת. המכתב הוציא דיבתה רעה. משום כך היא זכאית לפיצוי סטטוטורי בסך 50,000 ש"ח, אף ללא צורך בהוכחת נזק, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - "החוק").

5.         הנתבעים התגוננו בפני כתב התביעה. כתב הגנתם מצטיין ברמת הפירוט שלו. לכך נודעת חשיבות מפליגה לעניין שיקוליי. שהרי מצפה הייתי, דווקא לנוכח גרסה מובהקת ומפורטת בכתב ההגנה, שהתובעת תטרח להתייחס לטענות האמורות בגדר ראיותיה. היא חדלה ולא עשתה כן. אין לי, איפוא, אלא להניח כי יש דברים בגו.

6.         הנתבעים טוענים כי הסכסוך החל בכך שהתובעת פנתה אליהם, כמי שגרים מעליה, וביקשה כי כשהם נכנסים לדירתם ילכו יחפים על מנת לא להפריע את מנוחתה. משעה שהתעלמו מדרישה חריגה זו החלה המסכת הממושכת של ההתנכלויות שפורטו במכתב האמור. על יסוד הדברים האמורים, ובהמלצת בן-סימון, הם פנו למפקחת המקרקעין. בהמשך התקיימה חליפת מכתבים שלא הוליכה לדבר הגם שהנתבעים היו נכונים למסור מכתב התנצלות לתובעת על מנת לסלק את הסכסוך עמה.

7.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. אלו הוגשו בשני מחזורים. מטעם התובעת נמסר תצהירה-שלה וכן תצהירה של מינך, כזכור אחת מחברי הוועד. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם-שלהם, וכן תצהיריהם של גב' סימה ציבלין (להלן - "ציבלין"), חברתה של הנתבעת, וכן של מר גל בן-איש, ושל גב' אורלי חיון (להלן - "חיון"), מן השכנים בבית. אחר הדברים הללו הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

            בחנתי מכלול חומר הראיות והטענות שבפניי ובדעתי לדחות את התביעה.

8.         טרם שאדרש לבחינה העובדתית ולבחינה המשפטית שבפניי שומה עליי לדון בשאלה האם חל פרסום של לשון הרע הנטענת, ומה תפוצתו. הנמענת העיקרית לפרסום היא מפקחת המקרקעין. נטען כי המכתב כלל לא הגיע אליה. התובעת, לנוכח הנתונים האמורים, אף לא טרחה להתיימר ולנסות להוכיח נתון זה, הגם שניתן היה לעשות כן בקלות יתירה. אין צריך לומר כי ככל שהיה מוכח הפרסום האמור, הוא כשלעצמו לא היה מעמיד כל עילה. אם אתייחס למכתב האמור כאל כתב תביעה שנמסר למפקחת המקרקעין בפועלה השיפוטי, נהיר כי קיימת לנתבעים הגנה מוחלטת העומדת בפני כל בעל דין הנוקט בהליכים משפטיים על פי דין. משעה שהנתבעים לא טוענים בכיוון זה נהיר לי כי בשגרת עבודתה של מפקחת המקרקעין היא דנה בסכסוכי שכנים. זה לחם חוקה. נהיר לחלוטין כי אין שחר לטענה כי כתוצאה מכך שהמפקחת מתוודעת למכתבים מסוג זה, שנערמים על שולחנה דרך קבע, ניתן לטעון ברצינות על פגיעה כתוצאה מלשון הרע.