פסק-דין בתיק ת"א 1427-04

בתובענה שלפניי מבקשים התובעים מבית המשפט להצהיר כי השעבוד שהטיל הבנק על דירת מגורים בירושלים הוא בטל, וכי הבנק אינו רשאי לממש נכס זה.

הצדדים והרקע לתובענה

1.         התובעת מס' 4, רונית בן עזרא (להלן: " רונית"), רשומה במרשם החברה המשכנת כבעלים בדירה שברחוב יהודה 14 בירושלים, הידועה גם כגוש 30014 חלקה 37 יחידה 4 (להלן: " הדירה"). הדירה משמשת למן שנות ה- 60 של המאה הקודמת למגורי הוריה של רונית - התובע מס' 1, שמעון בן עזרא (להלן: " האב"), וגרסיה בן עזרא ז"ל (להלן: " האם המנוחה"; וביחד עם האב: " ההורים"). הנתבעים מס' 2 ו- 3, אליהו בן עזרא ודינה בן עזרא אטיאס הם אחיה של רונית (להלן: " האח" ו- " האחות" וביחד: " האחים"). הנתבע מס' 2, גרשון פרס, היה בעת הרלוונטית לתובענה בן זוגה של רונית והוא אביהם של שני ילדיה (להלן: " גרשון").

כיום מתגורר בדירה האב - שגילו למעלה מ-80, יחד עם האח - שהוא כבן 40 וסובל מזה שנים רבות מהתמכרות לסמים. 

ביום 24/12/00 חתמה רונית על מסמכים לשעבוד זכויותיה בדירה לטובת הנתבע מס' 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: " הבנק"), להבטחת אשראי שהוקצה בחשבון שהתנהל על שמה (שטר המשכון צורף כמוצג 16 למוצגי התובעים). ביום 15/4/02 פנה הבנק לרונית בכתב, בבקשה לפרוע את חובותיה בסכום של כ- 600,000ש"ח - שאם לא כן יפעל הבנק למימוש הדירה המשועבדת (המכתב צורף כמוצג 4 למוצגי הבנק). אלא שהחוב לא נפרע, וביום 15/7/03 הגיש הבנק בקשה בלשכת ההוצאה לפועל למימוש השעבוד, ובהמשך גם בקשה למינוי כונס נכסים לדירה (תיק הוצל"פ 01-66291-03-2, הבקשות צורפו כמוצג 5 למוצגי הבנק).

בין לבין, ביום 19/2/03 הגישה רונית לבית המשפט "בקשת חייב למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל" (פש"ר 1294/03), וביום 31/3/03 ניתן צו כינוס לנכסיה של רונית (להלן: " תיק הפש"ר", המסמכים צורפו כמוצגים 23-22 למוצגי התביעה).

2.         מלכתחילה הוגשה התובענה על ידי האב והאחים נגד הבנק, בבית משפט השלום (ת.א. 59648/03). בכתב התביעה נטען כי לא רק לרונית אלא גם לאב ולאחים זכויות בדירה, וכי הבנק אינו רשאי לממש את הדירה באופן שיפגע בזכויותיהם. לגרסתם, האחים הם בעלים במחצית מהזכויות בדירה - כאשר זכויות אלה מוחזקות עבורם בנאמנות על ידי רונית; ובנוסף, הן לאב והן לאחים זכות למגורים בדירה משך כל ימי חייהם. במסגרת הדיון בבית משפט השלום ניתן בהסכמה צו מניעה נגד הבנק, האוסר על מימוש הדירה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (החלטה מיום 22/10/03 בבש"א 180743/03). בהמשך הועבר הדיון לבית המשפט המחוזי מפאת חוסר סמכות עניינית (החלטה מיום 8/3/04 בבש"א 153799/04) - וצו המניעה הזמני נותר בתוקף.   

            ביום 8/2/06 ניתן לרונית הפטר חלוט מחובותיה במסגרת תיק הפש"ר, אשר "יפטור את החייבת מכל חוב בר תביעה שעילתו לפני יום מתן צו כינוס הנכסים מיום 31/3/03" (להלן: " ההפטר", ההחלטה צורפה כמוצג 24 למוצגי התביעה). בנסיבות אלה, ולמעלה משלוש שנים מעת העברת הדיון לבית המשפט המחוזי, ביקשו התובעים את תיקון כתב התביעה - על ידי צירופה של רונית כתובעת נוספת, ובאופן שיתאפשר לה להשמיע את טענותיה בנוגע לאופן היווצרות החוב הנטען לבנק ולהפטר מחוב זה. התיקון הותר (ראו החלטה מיום 29/2/08 בבש"א 24102/07), ולכתב התביעה המתוקן מיום 26/3/08 אף צורף גרשון כנתבע נוסף.

            בתמצית, בכתב התביעה המתוקן הוספה הטענה כי גרשון שהיה כאמור בן זוגה של רונית, ביצע נגדה מעשה תרמית - ובמסגרתו משך מהחשבון הפרטי שלה בבנק כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים לשימושו שלו. בנוסף, נטען כי גרשון גרם לרונית לחתום על מסמכי השעבוד של הדירה לטובת הבנק - ללא ידיעתה וממילא ללא הסכמתה לשעבוד. בנוגע לבנק נטען כי הוא הפר את חובות האמון והגילוי שבהן הוא חב כלפי רונית, שהיא ורק היא הבעלים בחשבון - מכיוון שלא עדכן אותה בנוגע להקצאת האשראי, משיכות הכספים ושעבוד הזכויות בדירה, שנעשו כולם על ידי גרשון. לפיכך, התובעים טוענים בכתב התביעה המתוקן טענת אפסות בנוגע למסמכי השעבוד; וכן לפגמים שנפלו בהתנהלותו של הבנק בקשר עם השעבוד, שבגינם יש להורות על בטלותו. טענה נוספת נוגעת להפטר שניתן לרונית בתיק הפש"ר - כשלגרסת התובעים רונית הופטרה זה מכבר מכל חוב בר תביעה, ובכלל זה החוב לבנק. בהעדר חוב, כך נטען, הבנק ממילא אינו רשאי לממש את השעבוד על הדירה.

            יצוין כי גרשון לא התגונן מפני התביעה, ולא לקח כל חלק בהליכים.

העובדות והטענות

3.         בשנת 1960 קיבלו האב והאם המנוחה מחברת "עמידר" את החזקה בדירה - בשכירות מוגנת ובדמי מפתח. בשנת 1989 הציעה להם עמידר לרכוש את הבעלות בדירה בתנאים נוחים ובמחיר מופחת ביחס לשווי השוק שלה - ואולם לאב ולאם המנוחה לא היו האמצעים הכספיים הדרושים לשם כך. הוחלט כי רונית תסייע להורים בביצוע הרכישה, ובתמורה יעבירו ההורים את הזכויות בדירה לבעלותה ללא תמורה, תוך התחייבות מצידה של רונית לשמור על זכות המגורים של ההורים בדירה משך כל ימי חייהם (ראו סעיפים 3, 12-8 לתצהיר רונית).

בהתאם למוסכם, רונית העבירה להורים את סכום הכסף הדרוש - ויצוין בהקשר זה כי מי שמימן את התשלום כאמור להורים בסך 45,000 ש"ח היה גרשון (ראו עדות רונית בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 18-15). ביום 23/5/90 נחתם הסכם בין ההורים לבין רונית להעברת הבעלות בדירה לרונית, בכפוף לזכות המגורים של ההורים בדירה במשך כל ימי חייהם וללא תשלום דמי שכירות (להלן: " הסכם המכר", צורף כמוצג 1 למוצגי התביעה). ההסכם נוסח על ידי עו"ד שמואל מצא (להלן: " עו"ד מצא"), שגם דיווח לרשויות המס על עסקת המכר ללא תמורה (תצהירי העברה צורפו כמוצגים 3-2 למוצגי התביעה, וראו סעיפים 7-2 לתצהיר עו"ד מצא).

לאחר שקיבל אישורים מתאימים מרשויות המס להעברת הזכויות (סומנו ת/4-ת/7), ביום 1/10/90 הוסיף עו"ד מצא ופנה למינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל") - בבקשה לבצע "רישום המכר ללא תמורה, בכפוף לתנאים שבהסכם המכר שלפיו למוכרים נשארת זכות המגורים בדירה לכל ימי חייהם ללא תשלום דמי שכירות" (ההדגשה במקור- ע.ב.) (המכתב סומן ת/2, וראו סעיפים 11-8 לתצהיר עו"ד מצא).

יצוין כי מצאתי את עדותו של עו"ד מצא אמינה עד מאוד, והתרשמתי כי תיעד את קורות העסקה בפרוטרוט בתיק שהתנהל במשרדו - ועל כן חרף חלוף הזמן גילה בקיאות בפרטיה.

יבואר כי בעת חתימתו של הסכם המכר, הנוהל היה שרישום הזכויות נעשה במשרדי המינהל כחברה משכנת. בשלב מאוחר יותר הועבר תפקיד זה לעמידר - ובמסגרת זאת גם תיק הרישום של הדירה עבר לעמידר (ראו עדותו של מר משה בר, רכז מכר בעמידר, בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 8-5; להלן: " בר"). אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי חרף פנייתו של עו"ד מצא למינהל לרשום גם את זכות המגורים של ההורים בדירה - לימים, כאשר ביקש הבנק אישור מעמידר בדבר מצב הזכויות בדירה, זכות המגורים של ההורים לא באה לידי ביטוי באישור שהומצא לבנק (אישור הזכויות בדירה צורף כמוצג 1 למוצגי הבנק). כך, אף על פי שמכתבו של עו"ד מצא היה מצוי בתיק הדירה שהועבר מהמינהל לעמידר (ראו עדותו של בר בעמ' 2 ש' 23-17, ובעמ' 5 ש' 6-1).

4.         לטענת התובעים, חרף האמור בהסכם המכר - למעשה רונית קיבלה מהוריה רק מחצית מן הזכויות בדירה, ואילו המחצית הנוספת נמסרה לה מאת ההורים בנאמנות עבור האח והאחות. על פי הנטען, בעת חתימתו של הסכם המכר היו השניים מכורים לסמים - וההורים חששו להעביר על שמם את הזכויות בדירה. בנסיבות אלה הוסכם כי מלוא הזכויות יירשמו על שמה של רונית - ואולם למעשה היא תהיה זכאית רק למחצית, ובנוסף יהא עליה להימנע מלעשות עסקה כלשהי בדירה ולאפשר הן לאח והן לאחות להתגורר בה כל אימת שיחפצו בכך (ראו סעיפים 14-13 לתצהיר רונית ולתצהיר האחות).

            יצוין כי בניגוד לגרסת התביעה בנקודה זאת, עו"ד מצא (שהעיד מטעם התובעים עצמם) הבהיר בעדותו כי לא ההורים ולא רונית ציינו בפניו כי למי מהאחים יש זכויות בדירה. על פי המצג שהוצג בפניו ההורים רצו להעביר את מלוא הזכויות בדירה רק לרונית (ראו עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 18-13).

            עוד לטענת התובעים, בערוב ימיה של האם המנוחה היא רצתה להבטיח את זכויותיהם בדירה של האח והאחות על ידי העלאת ההסכמות על הכתב. בנוסף, באותה עת האחות כבר נגמלה זה מכבר משימוש בסמים, ואף סייעה לסעוד את האם המנוחה - ועל כן לפחות לגביה התפוגג החשש כי תעשה שימוש לרעה בזכויות בדירה. לדברי התובעים, לבקשת האם המנוחה ערכה רונית ביום 31/1/98 מסמך הקרוי "זכרון דברים", בין רונית לבין האח ולבין האחות (להלן: " זכרון הדברים" צורף כמוצג 5 למוצגי התביעה). על פי זכרון הדברים, חלוקת הזכויות בדירה תהא: 50% לרונית, 25% לאחות ו- 25% לאח, כאשר כל אחד מהצדדים מתחייב שלא לפגוע בזכות הצדדים האחרים למגורים בדירה (ראו עדות רונית בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 8-1, ועדות האחות בעמ' 4 לפרוטוקול ש' 20-6). על זכרון הדברים חתמו רונית והאחות, וכן האם המנוחה כעדה; ועל פי הנטען האח לא חתם משום שבאותה העת היה נתון במאסר (ראו עדות רונית בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 12-9, ועדות האחות בעמ' 5 לפרוטוקול ש' 14-1).