1. לפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד השופטת מ' אביב) שניתן ביום 22.3.11 ב-ת"ק 41901-08-10 וב-ת"א 25718-03-11.
ביום שבת 19.6.10 בבוקר היו המבקש, גלעד בן ציון (להלן:
המבקש או
בן ציון), והמשיב 1, יובל אברהם (להלן:
המשיב או
אברהם), מעורבים בתאונת דרכים שעה שנסעו בכלי רכב שבבעלותם בכביש 395. בתאונה נפגעו הן מכוניתו של בן ציון מסוג "פורש" והן מכוניתו של אברהם מסוג "מאזדה". כל אחד מהנהגים כופר באשמה לקרות התאונה ומטיל אותה על חברו. אברהם הגיש לבית משפט לתביעות קטנות בירושלים תביעה נגד בן ציון ונגד המשיבה 3, שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן:
שומרה), שביטחה את רכבו של בן ציון, לתשלום פיצוי בסך 26,318 ש"ח בגין הנזק שנגרם לו בתאונה. לתביעה ניתן המספר ת"ק 41901-08-10 (להלן:
התביעה הקטנה) ודיון בה נקבע ליום 22.3.11. כשבוע לפני מועד הדיון בתביעה הקטנה, הגיש בן ציון לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד אברהם ונגד המשיבה 2, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:
כלל), שביטחה את רכבו של אברהם, לתשלום פיצוי בסך 324,094 ש"ח בגין הנזק שנגרם לו בתאונה. לתביעה ניתן המספר ת"א 25718-03-11 (להלן:
התביעה הרגילה). בנוסף, הגיש בן ציון בקשה דחופה לאחד את הדיון בשתי התובענות לפני בית משפט השלום ולבטל את הדיון שנקבע בתביעה הקטנה, מן הטעם ששתי התובענות עוסקות בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות. ביום 15.3.11 נתן הרשם בן שלו החלטה בבקשת האיחוד, לפיה בהתחשב במועד הדיון הקרוב בתביעה הקטנה ובזכותם של הצדדים בתביעה הקטנה להביע את עמדתם ביחס לבקשה,
"ראוי שבקשת המבקש תוגש בתיק הנוסף [התביעה הקטנה]
, שם יוכל בית המשפט להורות כל שימצא לנכון".
ביום 22.3.11 התייצבו הצדדים לדיון בתביעה הקטנה - התובע אברהם, והנתבעים בן ציון ונציג שומרה. על פי האמור בפרוטוקול, בפתח הדיון הפנה נציג שומרה את תשומת לב בית המשפט לתביעה שהגיש בן ציון בבית משפט השלום, הגיש לבית המשפט את הבקשה לאיחוד הדיון בתובענות יחד עם החלטת הרשם בבקשת האיחוד, וביקש שבית המשפט ייעתר לבקשה. נציג שומרה הוסיף, כי בן ציון מוכן לשאת בהוצאותיו של אברהם
"בגין זה". בהמשך לכך נרשמה בפרוטוקול החלטת בית המשפט, לפיה:
"בהסכמת הצדדים, מאוחד בזאת ת.א. 25718/03/11 עם התיק דנן, והדיון יתקיים להלן בשני התיקים במאוחד. כמו כן מוסכם עלינו כי גם ההליך בתיק האזרחי יתנהל על-פי סדר הדין הנהוג בתביעות קטנות". בהמשך הדיון מתעד הפרוטוקול את העדויות שנשמעו (עדויותיהם של אברהם - בעדות ראשית ובמענה לשאלות נציג שומרה; של בן ציון; ושל אורי בדיחי, שכנו של בן ציון שהיה עמו ברכב בעת התאונה והעיד מטעמו - בעדות ראשית ובמענה לשאלות אברהם ובית המשפט), ולאחריהן דברי סיכום מפי נציג שומרה. לאחר דברים אלה מסתיים הפרוטוקול בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט באותו מעמד, ובו נאמר:
"בהסכמת הצדדים אני מקבלת את התביעה בת.ק. 41901-08-10 וקובעת כי הנתבע בתיק זה [בן ציון]
ישלם לתובע [אברהם]
סך של 26,318 ש"ח, אשר יהוו סילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע בגין תאונה זו. אין צו להוצאות נוספות. התביעה בת.א. 25718-03-11 נדחית, ללא צו להוצאות". היינו, בדיון שהתקיים לפניו הורה בית משפט קמא, על פי האמור בהחלטתו "בהסכמת הצדדים", על איחוד הדיון בתביעה הקטנה ובתביעה הרגילה
לפניו, ובסופו של הדיון נתן פסק דין, אף זאת על פי הכתוב "בהסכמת הצדדים", המקבל במלואה את התביעה הקטנה ודוחה את התביעה הרגילה (להלן:
פסק הדין). על פסק הדין הגיש בן ציון את הבקשה לרשות ערעור שלפניי (להלן:
הבקשה).
2. בן ציון מבקש כי בית המשפט יבטל את פסק הדין או יצהיר על בטלותו, ויורה על החזרת הדיון בתובענות המאוחדות (התביעה הקטנה והתביעה הרגילה) לבית משפט השלום בירושלים. בן ציון מדגיש, כי הוא אינו חולק על ההחלטה לאחד את הדיון בשתי התובענות, אלא רק על ההחלטה לקיים את הדיון המאוחד בבית משפט לתביעות קטנות. כן מבקש בן ציון לחייב את המשיבים בהוצאות הבקשה והערעור ובשכ"ט בא כוחו.
בן ציון טוען בבקשתו, כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות עניינית ולפיכך בטל מעיקרו או לחילופין ניתן לביטול. לטענת בן ציון, לא הסכים לאחד את הדיון בתובענות לפני בית משפט לתביעות קטנות ולנהל את התביעה שהגיש על פי סדרי הדין הנהוגים שם, ופרוטוקול הדיון - במובחן מהחלטת בית המשפט - אף אינו משקף הסכמה כזו. לדבריו, ההיפך הוא הנכון, שכן בבקשת האיחוד ביקש לבטל את הדיון בבית משפט לתביעות קטנות ובפתח הדיון אף הציע לשאת בהוצאותיו של אברהם. בן ציון הוסיף, כי אפילו הסכים לקיים את הדיון לפני בית משפט לתביעות קטנות, לא היתה להסכמתו כל משמעות מאחר שאין בידי הצדדים להתנות על כללי הסמכות העניינית. לחילופין הוא טוען, כי גם בהנחה שאמנם הסכים לקיים את הדיון לפי הפרוצדורה הנוהגת בבית משפט קמא, אין להסכמה זו כל תוקף משפטי שעה שניתנה מבלי שהיה מיוצג ומבלי שהוסברה לו משמעותה של הסכמה זו.
עוד טוען בן ציון, כי בירור התובענות במאוחד לפני בית משפט לתביעות קטנות קיפח באופן בוטה וחמור את זכויותיו, ואף בשל כך יש לבטל את פסק הדין. כך, בבית משפט לתביעות קטנות לא יכול היה בן ציון להיות מיוצג, לקיים הליכים מקדמיים, להגיש חוות דעת מומחה של בוחן תאונות דרכים, ולנהל הליך מלא על פי הפרוצדורה הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. כך גם איבד בן ציון את זכותו הקנויה לערער על פסק הדין בזכות. בכל אלה, נטען, היה כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות של בן ציון ובזכותו להליך הוגן, שהן זכויות יסוד. בן ציון מוסיף וטוען, כי הפגיעה בזכותו להיות מיוצג חמורה במיוחד לנוכח העובדה שבית משפט קמא ידע בעת הדיון שבתביעה הרגילה מיוצג בן ציון על ידי עורך דין. עוד טוען בן ציון, כי בהליך לפני בית משפט קמא נפל פגם מהותי בכך שהתקיים טרם הומצא לאברהם ולכלל כתב התביעה בתביעה הרגילה, וממילא הללו טרם הגישו כתב הגנה, וכלל אף לא נכחה בדיון שהתקיים.
לבסוף נטען, כי חרף האמור בפסק הדין, בן ציון לא הסכים לכך שהתביעה שהגיש תידחה. לחילופין נטען, כי אם ההסכמה המצוינת בפסק הדין אינה מתייחסת לפסק הדין הדוחה את התביעה שהגיש, אזי פסק דין זה אינו קובע כל ממצאים ואינו כולל כל הנמקה ודינו בטלות אף בשל כך. בן ציון מסכם, כי הגיש את תביעתו לבית משפט השלום, שילם אגרה בסך 4,051 ש"ח ושכר את שירותיו של עורך דין על מנת שיינתן לו יומו, אך "זכה" שתביעתו נדחתה, כביכול בהסכמתו, בבית משפט לתביעות קטנות.
3. אברהם מתנגד לבקשה ליתן לבן ציון רשות לערער ולבטל את פסק הדין. בתגובתו לבקשה הוא טוען, כי בן ציון נתן את הסכמתו המפורשת הן לאיחוד הדיון בתובענות לפני בית משפט לתביעות קטנות והן לפסק הדין שניתן; כי בן ציון הגיע לדיון ערוך ומוכן; וכי היה לו יומו בבית המשפט וניתנה לו הזדמנות מלאה להתגונן. בתמורה להסכמתו, טוען אברהם, זכה בן ציון שכתב התביעה המפורט שהגיש במקור בבית משפט השלום עמד לפני בית משפט לתביעות קטנות, אשר הקשיב לטענותיו באורך רוח ובתשומת לב רבה ובחן את ראיותיו לעומק. לטענת אברהם, העובדה שבן ציון לא היה מיוצג בדיון אינה פוגמת בהסכמה שנתן, שכן בבית משפט לתביעות קטנות אין הצדדים מיוצגים על ידי עורך דין דרך כלל. אברהם מוסיף, כי נציג שומרה ייצג את עניינו של בן ציון במיומנות רבה וכי דבר לא מנע מבן ציון להגיע לדיון בלוויית בא כוחו ולבקש מבית המשפט רשות להיות מיוצג. משבחר בן ציון לא לעשות כן, עליו לשאת באחריות לכך ואין הדבר יכול לשמש תואנה לביטול פסק הדין. עוד טוען אברהם, כי לכל הפחות ביחס לתביעה הקטנה, אין חולק שההליך שהתקיים היה תקין. לכן, בהיעדר טענה כלשהי מצד בן ציון לגופה של התביעה הקטנה, אין אפשרות לבטל את פסק הדין שניתן בה וזה מהווה מעשה בית דין ביחס לתביעה הרגילה. בנוסף נטען, כי אחריותו של בן ציון לקרות התאונה ולנזק שנגרם כתוצאה ממנה ברורה ולפיכך אין כל טעם בערעור על פסק הדין. על מנת לבסס טענה זו, הקדיש אברהם חלק נכבד מתגובתו לתיאור נסיבות התאונה וחלקיהם של המעורבים בה לשיטתו. אברהם הוסיף, כי בדיון פירט בית משפט קמא היטב, בעל-פה, את נימוקי פסק הדין, גם אם לא הכתיבם לפרוטוקול, נזף בנציג שומרה על כך שלא מנע את קיום המשפט מקום שאחריותו של בן ציון לתאונה כל כך ברורה, ואף ציין, גם זאת בעל-פה, כי אינו מחייב את בן ציון בהוצאות משפט רק בשל כך שנתן הסכמתו לפסק הדין. לסיום, ביקש אברהם לחייב את בן ציון בהוצאות
"בגלל הליך סרק זה, הנובע מתרגיל" שעשה, וכן בהוצאות בגין ההליך בבית משפט קמא מאחר שכאמור בית משפט קמא נמנע מלחייבו בהוצאות על בסיס ההנחה שלא יתקיים הליך של ערעור.
כלל אף היא מתנגדת לבקשה. בתגובתה היא מדגישה, כי על פי המתועד בפרוטוקול, בן ציון הסכים הן לאיחוד הדיון, הן לניהולו על פי סדרי הדין הנהוגים בתביעות קטנות והן לפסק הדין שניתן. משלא הגיש בן ציון בקשה לתיקון הפרוטוקול, חזקה היא שהפרוטוקול משקף נאמנה את שהתרחש בדיון ואין לשמוע את טענתו של בן ציון לפיה לא נתן הסכמתו כאמור. עוד טוענת כלל, כי בטענתו של בן ציון לחוסר סמכות עניינית יש משום חוסר תום לב היורד לשורשו של ענין בשל המועד המאוחר שבו בחר להעלותה, לאחר מתן פסק הדין, בסופו של הליך שכלל שמיעת עדים, הצגת ראיות ואף סיכום טענות. לטענת כלל, בנסיבות אלה אין לאפשר לבן ציון להעלות טענת חוסר סמכות כאמור מחמת מניעות. כלל מוסיפה וטוענת, כי גם אם תתקבל טענתו של בן ציון בדבר היעדר סמכות עניינית תיוותר תוצאת פסק הדין בעינה, וכי לפיכך אין בסיס לדון בבקשתו. זאת, על פי הטענה, מאחר שאין חולק כי לא נפל כל פגם בפסק הדין שניתן בתביעה הקטנה, אשר תוצאתו מחייבת אף בתביעה הרגילה מכוח מעשה בית דין. לבסוף טוענת כלל, כי אחריותו של בן ציון לקרות התאונה אינה מוטלת בספק, כי ניתן לו יומו בבית המשפט וכי עניינו יוצג נאמנה על ידי נציג מקצועי מטעם שומרה. בסיום תגובתה מבקשת כלל, כי אם בכל זאת יחליט בית המשפט ליתן לבן ציון רשות לערער, יקיים דיון בערעור ויאפשר לצדדים לטעון בפניו אודות ההליך שהתנהל בבית משפט קמא.
4. בן ציון השיב לתגובות המשיבים. בן ציון טוען, כי על פי הפסיקה, טענה לחוסר סמכות עניינית שהעלה בעל דין בשלב מאוחר לא תתקבל רק מקום שבו פסק הדין ניתן במערכת בתי המשפט הרגילים, לאחר שהתקיים דיון ענייני ומלא שבו לכל צד ניתנה ההזדמנות להעלות את מלוא טענותיו ולהביא את ראיותיו - תנאים אשר על פי הטענה אינם מתקיימים בענייננו. עוד טוען בן ציון, כי העלה את הטענה בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות לדון בתביעה הרגילה כבר בבקשתו לאיחוד הדיון בתובענות, שאותה הציג בפני בית משפט קמא בפתח הדיון. משכך, הוא טוען, אין לייחס לו חוסר תום לב. לבסוף טוען בן ציון, כי טענתה של כלל לתחולתו במקרה זה של השתק פלוגתא מקומה להתברר בבית משפט השלום במסגרת בקשה לדחיית התביעה הרגילה על הסף לאחר שפסק הדין יבוטל, ולא במסגרת הבקשה דנן. לגופה של הטענה, מוסיף בן ציון, כי במקרה זה לא מתקיים השתק פלוגתא.
עד כאן סקירת העובדות וטענות הצדדים.
5. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ולאחר שאיפשרתי למשיבים להתייחס לשאלה האם ראוי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ונראה לי כי לא ייפגעו זכויות הצדדים אם אעשה כן, החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור לגופו. אציין, כי לא ראיתי מקום לקיים דיון בעל-פה מקום שטענות בעלי הדין מצאו ביטוי מלא בכתב. מסקנתי היא, כי הן ההחלטה על איחוד הדיון בתובענות והן פסק הדין ניתנו בחוסר סמכות, ולפיכך יש לבטלם. זאת, מן הטעם שלא ניתן היה לאחד את הדיון בתביעה הרגילה ובתביעה הקטנה כפי שסברו הרשם ובית משפט קמא. להלן אפרט עמדתי.
נבחן תחילה את שאלת איחוד הדיון. תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:
התקנות), שכותרתה
"תובענות בנושא אחד בבתי משפט אחדים" קובעת כך:
"הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים
בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא בית המשפט העליון למי מבתי משפט אלה השיפוט ולאותו בית משפט יהיה לפי זה שיפוט ייחודי והתובענות שבשאר בתי המשפט יועברו לבית המשפט האמור ויידונו בו במאוחד" [ההדגשה שלי]. התקנה קובעת במפורש, כי הסמכות להורות על איחוד הדיון מוקנית
לנשיא בית המשפט העליון בלבד, וזאת אך ורק מקום שמדובר בתובענות שהוגשו לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, כלומר בתי משפט אחדים של
אותה ערכאה. היינו, בהתאם להוראת תקנה זו, לא ניתן לאחד דיון בתובענות שהוגשו לבתי משפט אחדים בעלי סמכויות ענייניות שונות,
אף לא בהסכמת הצדדים. כך נקבע, למשל, בהחלטות בית המשפט העליון ב-בש"א 1275/11
פעלטון עד הלום בע"מ נ' תנופורט (1990) בע"מ, מיום 17.2.11, וב- בש"א 1608/99
המוסד לביטוח לאומי נ' הדר - חברה לביטוח בע"מ, מיום 15.3.99 - שבהן נדחו שתי בקשות שהוגשו
בהסכמה לאיחוד הדיון במספר תובענות, חלקן בבית משפט שלום וחלקן בבית משפט מחוזי.
6. במקרה דנן התבקש איחוד הדיון בין התביעה הקטנה, שהוגשה לבית משפט לתביעות קטנות, לבין התביעה הרגילה, שהוגשה לבית משפט השלום. נשאלת השאלה האם יש להפעיל את תקנה 7 לתקנות גם במקרה זה, או שמא יש לראות בבית משפט לתביעות קטנות ובבית משפט השלום בית משפט אחד. אם אמנם נמנים שני אלה על אותה ערכאה, או אז מאפשרת תקנה 520 לתקנות ל-
"בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם" של
"ענינים אחדים התלויים ועומדים
בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה" [ההדגשה שלי]. זאת,
"בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין ביזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו". היסוד לסברה שבית משפט לתביעות קטנות ובית משפט השלום נמנים על אותה ערכאת שיפוט נעוץ בהוראת סעיף 59 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן:
חוק בתי המשפט), לפיו רשאי שר המשפטים
"להסמיך בית משפט שלום פלוני לשבת כבית משפט לתביעות קטנות".
כפי שנראה, שאלה זו העסיקה את בתי המשפט זה כבר והתשובה שניתנה לה היתה שלילית. בתי המשפט מצאו, כי בהשוואה בין בית משפט השלום ובית משפט לתביעות קטנות, גובר השונה על השווה:
"תפיסתו של חוק בתי המשפט ... מכוונת למסקנה כי בית משפט השלום ובית המשפט לתביעות קטנות הינן ערכאות שיפוט נפרדות ועצמאיות זו מזו מבחינת סמכויותיהן הענייניות, סדרי הדין החלים בהן, ואבחנות נוספות המבדילות אותן זו מזו. נכון הוא כי בית המשפט לתביעות קטנות הוקם בעקבות הפעלת סמכותו של שר המשפטים מכח סעיף 59 לחוק ... [ראו לעיל]
. אולם אף שמהבחינה הארגונית עשויה להתקיים זהות בין בית משפט השלום שהוסמך כאמור, לבית משפט לתביעות קטנות, הרי מהבחינה הפונקציונלית מדובר בשתי ערכאות נפרדות שאין זהות ביניהן. ..." (בר"ע (י-ם) 288/95
וולקוב נ' אדלר, מיום 7.3.96, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה (להלן:
ענין וולקוב)). ואכן, בהתאם לכך, ב-בש"א 1445/97
אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יקותיאלוב, מיום 24.6.97, דחה כבוד הנשיא א' ברק בקשה על פי תקנה 7 לתקנות לאיחוד הדיון בשתי תובענות שהוגשו האחת בבית משפט השלום בחיפה והשניה בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב. גם באותו מקרה, כמו במקרה דנן, מדובר היה בתביעות שהגישו זה נגד זה שני נהגים שהיו מעורבים בתאונת דרכים. בית המשפט העליון קבע, כי על אף שניכרת זהות בנושא התובענות,
"אין לטעון כי סמכותו של בית משפט השלום זהה לסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. סמכותן של ערכאות אלה שונה בתכלית - הן לענין הסמכות הענינית ... והן לענין סדרי הדין...", ועל כן דין בקשת האיחוד להידחות.
על יסוד האמור, גם במקרה דנן, אין כל אפשרות להורות על איחוד הדיון בשתי התובענות כפי שהוגשו - האחת לבית משפט לתביעות קטנות והשניה לבית משפט השלום - ולענין זה אין נפקא מינה אם ניתנה הסכמת הצדדים לאיחוד אם לאו. מכאן שגם פסק הדין שניתן בתובענות במאוחד ניתן בחוסר סמכות, ולפיכך יש לבטלו.
7. לנוכח תוצאה זו, אין כל רלוונטיות לטענות שהעלו המשיבים לגופן של התובענות בקשר עם האחריות לקרות התאונה. כך גם טענותיהם של המשיבים, לפיהן היה למבקש יומו בבית המשפט וניתנה לו הזדמנות מלאה להתגונן, אין בכוחן לסייע להם. זאת ועוד. אף לטענתה של כלל, לפיה טענתו של המבקש בדבר חוסר סמכות עניינית נגועה בחוסר תום לב והמבקש מנוע מלהעלותה בשלב זה, אין כל מקום שכן המבקש העלה טענה זו כבר במסגרת בקשת האיחוד, כפי שהטעים בתשובתו.
יכולתי לסיים את החלטתי בנקודה זו, ואולם לנוכח חומרת התקלה אשר יצאה במקרה זה מתחת ידי בית משפט קמא - שתחילתה בהחלטת הרשם והמשכה בהליך שהתנהל בבית משפט לתביעות קטנות - אני רואה להוסיף מספר הערות ודגשים.
8.
ראשית, נבחן כיצד בכל זאת ניתן לדון בשתי התובענות במאוחד. אפשרות זו היתה פתוחה בפני בית משפט קמא, ולנוכח התוצאה שאליה הגעתי, כפי שיפורט להלן, ניתן לנקוט דרך זו גם עתה. במה דברים אמורים. לבית משפט לתביעות קטנות סמכות לפי סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט להעביר תביעה קטנה שהוגשה אליו לבית משפט השלום,
"אם ראה שהדיון בבית משפט לתביעות קטנות אינו מתאים" לה. בהקשר זה, נראה לי כי דבר קיומה של תביעה נוספת באותו ענין המתבררת בבית משפט השלום מהווה שיקול רלוונטי לצורך העברת התביעה (השוו: בר"ע (י-ם) 525/04
קורן נ' עיריית ירושלים, מיום 14.4.05; בר"ע (ת"א) 10197/96
אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שוחט, מיום 8.4.97). משהועברה תביעה קטנה לבית משפט השלום, לפסים של תביעה רגילה, יכולים הצדדים, שניהם ביחד או אחד מהם, לפנות לבית משפט השלום ולבקש לאחד את הדיון בתובענות. במקרה כזה, מאחר שמדובר בשתי תובענות המתבררות באותו בית משפט, אין צורך בפניה לנשיא בית המשפט העליון, ובית משפט השלום יכול ליתן החלטה בבקשת האיחוד בהתאם להוראת תקנה 520 לתקנות. כפי שציינתי, אף בענייננו ניתן לנקוט דרך זו גם בשלב זה. היינו, לשקול העברת הדיון בתביעה הקטנה לבית משפט השלום, שם ניתן יהיה לשקול האפשרות לאחד את הדיון בתובענות.