פסק-דין בתיק רת"ק 24467-07-12

1.        המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים"), המתגוררים בשדרות, תבעו מהמבקשת, מנהלת פרויקט מיגון דירות מגורים ביישובי עוטף עזה מטעם משרד הבנוי והשיכון, פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מבניית ממ"ד בחצר ביתם בשדרות. לשיטתם, ובהתאם לחוו"ד שצירפו, נגרמו להם נזקים ישירים (ביטול חנייה לצורך בניית הממ"ד, אי התקנת סורג מיגון, פגיעה בדלת רשת, פגיעה בציפוי של הדלת הראשית, טיח עקום ומעוות סדק בקיר, היזק לרצפת בטון ועוד) בסך של כ-51,000 ש"ח, וכן עוגמת נפש והוצאות משפט. לצורך הגשת התביעה בבית משפט לתביעות קטנות, הפחיתו המשיבים את סכום התביעה (ויתרו על הפיצוי בגין ביטול החניה ועל ההוצאות בגין השימוש של הקבלן המבצע בחשמל ומים) והעמידו אותו על סך של 31,900 ש"ח. מנגד, המבקשת טענה, כי היא מנהלת הפרויקט בלבד וכי האחראי לנזקים הנטענים, אם אכן היו כאלה, הוא הקבלן המבצע, עמו גם חתמו המשיבים את החוזה. לכן, יחד עם הגשת כתב ההגנה הגישה, המבקשת גם הודעת צד ג' כנגד הקבלן המבצע, "אל טרנס עבודות תשתית, הנדסה ופיתוח בע"מ" (הוא המשיב 3, להלן: "הקבלן"). בנוסף טענה המבקשת, כי העבודות בוצעו בהתאם לנהלים ובמסגרת לוח הזמנים שנקבע, כי המצב הוחזר לקדמותו וכי הממצאים בחו"ד אינם נכונים.

            במהלך הדיון הוברר, כי אין אישור מסירה להודעה לצד השלישי, אשר הוגשה ביום 9.1.12 (נציין, כי מבדיקה במחשב עולה, שבתאריך 22.1.12 נשלחה הודעת מזכירות למבקשת, לפיה אישור המסירה לקבלן חזרה בציון "עזב את המען" וכי על המבקשת להמציא לו את ההודעה או לעדכן את הכתובת - אך לא נמצא בתיק אישור מסירה).

בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים בקצרה ועיין במסמכים שהוגשו (חו"ד מטעם המשיבים, תמונות שהוגשו על ידי שני הצדדים ועוד) קיבל את תביעת המשיבים באופן חלקי, וקבע, כי המבקשת לא הוכיחה, שהאחריות הועברה לצד השלישי, הקבלן המבצע (אם במסמכי ההתקשרות שלה מול המשיבים או בינה לבין הצד השלישי); ולכן גם קבע, כי המבקשת תפצה את המשיבים בגין הנזקים שנגרמו בממ"ד וכתוצאה מבנייתו (אי התקנת סורג בממ"ד, תיקוני צבע וטיח בממד, סדק בממ"ד, העתקת המעבה של מיזוג האויר, אי השלמת עבודות הטיח בחצר) בסך של 9,000 ש"ח על סמך הקבוע בחו"ד שהוגשה מטעמם, בתוספת פיצוי בסך של 5,000 ש"ח בגין נזקים אותם העריך בית המשפט על דרך האומדן (נזקים לדלת הכניסה, לרשת , קרמיקה בשאר חלקי הדירה, רצפת הבטון בחצר, קורות ומסגרות הצללה, טיט ובטון על חזיתות הבניין). כמו כן קבע, כי על המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים בסך של 1,500 ש"ח.

            נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

2.        המבקשת טוענת בבקשתה, כי בית המשפט לא נימק את פסק דינו; טעה בקביעת אחריות המבקשת כלפי המשיבים; פסק הדין סותר עובדות מהותיות וממצאים עובדתיים; המבקשת היא מנהלת הפרויקט בלבד והאחריות מוטלת לפתחו של הקבלן המבצע; במזכירות בית המשפט נאמר למבקשת, כי ההודעה לצד ג' תשלח על ידה ובדיון התברר, כי אין אישור מסירה, דבר שלא היה ידוע למבקשת; טעה כשלא דחה את הדיון ואפשר למבקשת להמציא לצד ג' את ההודעה בעצמה, אפילו תוך חיובה בהוצאות; טעה בהסקת מסקנותיו מחומר הראיות; טעה בחיוב המבקשת בפיצוי המשיבים במיוחד לאור ההודעה לצד ג', ממנה עולה, כי הקבלן המבצע הוא האחראי והוא שחתם על חוזה עם המשיבים; בעצם העובדה שבית המשפט סרב לאפשר למבקשת להגיש את ההודעה לצד ג' בעצמה הוא מנע ממנה את יומה בבית המשפט; מפרוטוקול הדיון עולה, כי בית המשפט לא שמע את טענות הצדדים וקבע על פי כתבי הטענות בלבד. לדיון הגיע הנדסאי מטעם המבקשת, אשר היה מוסמך לענות על חו"ד שהוגשה מטעם המשיבים ולהציג חו"ד בעל פה; טעה כשקבע, כי לא הוצגה ראיה קונקרטית המצביעה על הסרת אחריותה של המבקשת כלפי המשיבים, והוסיפה, כי גם לא הוצגה ראיה קונקרטית המצביעה על עצם ההתקשרות בין המבקשת למשיבים, כאשר הנטל להוכחה מוטל על המשיבים - התובעים; בית המשפט לא דן בתביעה לגופה וטעה כשחייב את המבקשת על פי חו"ד בייחוד על הנזקים שנרשמו על פי "דברי הדייר"; המבקשת טענה להעדר יריבות ובית המשפט טעה כשלא נימק קביעתו כי קיימת יריבות בין הצדדים; טעה כשהתעלם מטענות המבקשת בכתב ההגנה בדבר עלות הנזקים; טעה כשנתן החלטתו מבלי לשמוע את הצדדים; טעה כשלא נימק את פסק הדין; הותרת פס"ד על כנו תוביל לריבוי תביעות נגד המבקשת; פסק הדין ניתן באיחור ובניגוד לתקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות. ועל כן ביקשה לבטל את פסק הדין.

            המשיבים, שהתבקשו להגיב לבקשה, סמכו ידם על פסק דינו של ביהמ"ש ונתנו הסכמתם שפסק-דין זה יינתן בלא דיון בעל-פה במעמד הצדדים.

3.        "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

            היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

            הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4.         לאחר עיון בבקשה ובמסמכי ביהמ"ש קמא, מצאתי כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור.

            אכן, מרבית טענותיה של המבקשת בבקשתה מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש, ולו עמדו טענות אלה לבדן - לא הייתי מוצאת לנכון להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא. אלא, שכעולה מפרוטוקול ביהמ"ש ומהבקשה, ביהמ"ש לא נתן למבקשת להציג את עדיה; לא שמע את טיעוניה; לא איפשר לה להזמין את הקבלן (לאחר שלא הוכח שקיבלה את הודעת ביהמ"ש בדבר אי המצאת המסמכים לקבלן); ולמעשה, התחושה היא, שלא ניתנה למבקשת יומה בביהמ"ש. ממילא, גם המשיבים נפגעו מהתנהלות זו, לאחר שביהמ"ש, שאמנם קיבל את עמדתם, החליט להפחית מהפיצוי המבוקש בלא הנמקה של ממש.

5.         בנסיבות אלה, ומטעמים של מראית פני הצדק, הערעור מתקבל. פסק דינו של ביהמ"ש מבוטל, והדיון יוחזר לבימ"ש קמא לשמיעה מחדש.

אין צו להוצאות.

המזכירות תודיע.

ניתנה היום, כ"א חשון תשע"ג, 06 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.