פסק-דין בתיק עתמ 236/05

1. העותרת, אזרחית המדינה, העותר,  אזרח רומניה, והעותרת 3 שהיא בתה הקטינה של העותרת, עתרו לביטול צו הגרוש שניתן נגד העותר ולהסדרת מעמדו בישראל, כמפורט בסעדים השונים והחילופיים שפורטו בעתירה. המשיבים ביקשו לדחות את העתירה.

א.העובדות

2. העותרת, ילידת 1970 התאלמנה בשנת 1994 בהיותה כבת 28 שנים, ונותרה לגדל לבד את בתה - העותרת 3, שהיא כעת כבת 16. העותרת  הינה יהודיה.

3.  העותר הגיע ארצה בשנת 1998 עם אשרת עבודה. בשל כך שעזב את מקום העבודה שבגינו ניתנה לו אשרת העבודה, נמצא העותר בארץ , שלא כחוק, מעל ל-64 חודשים. ביום 10.2.04 העותר נעצר.   כעולה מ "פרוטוקול שמיעת שוהים בלתי חוקים" שנערך באותו יום, העותר טען כי אין לו משפחה בישראל.

ביום 19.2.04 התקיים דיון בעניינו של העותר בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. באותו דיון, נרשם מפי העותר, כי יש לו חברה באילת מזה שישה חודשים, וכי היא בהריון ממנו. העותר אף טען כי היה במשרד הפנים באילת, בטרם נעצר, כדי להסדיר את שהותו בישראל, הוא נדרש להמציא תעודות מרומניה, ובעודו ממתין לתעודות, נעצר. 

בית הדין הורה על בדיקת טענת העותר כי עניינו נמצא בטיפול, תוך שלושה ימים,  תוך שציין
"... אם אכן הוא נמצא בטיפול הלשכה באילת, ואם אכן הוא ממתין לקבלת תעודות על מנת להסדיר מעמדו, אני סבורה כי יש מקום להורות על שחרורו".

לאחר שתוך הזמן הקצוב על ידי בית הדין, ואף מעבר לכך, לא התקבל מידע כלשהוא מהלשכה באילת, קבע בית הדין כי אין לו אלא לקבל את טענות העותר, וביום 29.2.04 הורה על שיחררו של העותר בערבות. בין יתר תנאי השחרור בערובה, הורה בית הדין לעותר לעזוב את הארץ תוך חודשיים מיום שחרורו אלא אם יסדיר, עד אז, את מעמדו בישראל.

רק בחודש יולי 2004, פנו העותרים ללשכת משרד הפנים באילת, על מנת להסדיר את מעמדו של העותר בארץ. לאחר שנאמר לעותרים בלשכת משרד הפנים כי עליהם להיפגש עם מנהל הלשכה, מר שניצר באופן אישי, הם אכן נפגשו עמו וגוללו בפניו, לטענתם, את הקשיים הניצבים בפניהם, בין היתר, שגרושו של העותר למולדתו, תשלול ממנו את האפשרות לצאת ממנה למשך תקופה של ארבע שנים.

לטענת העותרים הם הגיעו למשרדו של מר שניצר מספר פעמים במהלך התקופה שעד יום 28.10.04, בכל פעם עם מסמכים נוספים, כפי שנדרשו, כאשר על פי הבנתם, עניינם היה בטיפול מול משרד הפנים. ביום 28.10.04, לאחר שלטענת העותרים מר שניצר הודיע להם כי בכוונתו ליתן לעותר רשיון ביקור, שבעקבותיו יוחל בהליך המדורג, הגישו העותרים "בקשה להארכת רשיון ישיבה".

4. בתחילת חודש פברואר 2005, קיבלו העותרים מכתב ממר שניצר מנהל האוכלוסין באילת הנושא את התאריך 27.1.05, בו נאמר:

 "1. בקשתך להארכת האשרה סורבה מאחר ועומד נגדך צו הרחקה.

 2. לפיכך אבקשך לעזוב את הארץ עד תאריך 27.2.05.

 3. הזמנתך לארץ בעתיד, תתאפשר על פי הנוהלים המקובלים".

5. לאחר קבלת מכתב זה, פנה בא כוח העותרים למר שניצר, פרש בפניו את נסיבותיהם האישיות של העותרים, כולל שצירף חוזה שכירות על שם העותרים מיום 30.6.04, ותמונות של העותרים כדי להוכיח את כנות הקשר. בקשתו של בא כוח העותרים היתה ליתן לעותר אשרת ישיבה בישראל, כדי "להימנע מפירוק המשפחה". תשובת מר שניצר לפניה זו, הנושאת תאריך י"א באדר תשס"ד, היתה כי אין ביכולתו, בנסיבות הקיימות, לסייע לעותרים וכי על העותר לעזוב את הארץ. כן נאמר במכתב "כל פתרון רק ברמות של מנהל מנהל אוכלוסין בלבד - (ששי קציר)".

6. יצויין כי עוד ביום 17.5.04, חולטה הערבות שהפקיד העותר, על פי החלטת בית הדין למשמורת, ושהיתה בסכום של 10,000 ש"ח משלא יצא העותר את הארץ תוך המועד שקצב לו בית הדין.

7. ביום 2.3.05, הוגשה העתירה בענייננו. עם הגשת העתירה, ניתנה החלטה לפיה אין לגרש את העותר מהארץ כל עוד לא תינתן החלטה אחרת.

ב. טענות הצדדים:

8. לטענת העותרים אין לשלול מהם את זכות היסוד לחיים משותפים ולחיי משפחה. חיי משפחה כוללים גם זוגות הידועים בציבור. זכותו של כל ישראלי, טוענים העותרים, להקנות לבן זוגו מעמד של קבע במדינה.

העותרים ביקשו להחיל על עניינם את "הלכת סטמקה" כפי שנקבעה בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים פ"ד נג(2) 728, היינו שלא לחייב את העותר לצאת מהארץ קודם הסדרת מעמדו בישראל.