פסק-דין בתיק עת"מ 43308-06-11

1.         עניינה של העתירה שבכותרת - בקשת העותרים להעניק לעותר 1 מעמד של תושב ארעי (אשרת א/5). זאת, במסגרת שדרוג מעמדו ועל יסוד ההלכה שנפסקה בפרשת דופש (עע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (לא פורסם, 2.6.2008)). בקשה זו סורבה על-ידי המשיבים וגם ועדת ההשגה לזרים שדנה בנדון - דחתה את ההשגה. מכאן העתירה שבכותרת.

2.         על-פי העתירה, נישא העותר, מר חלבייה עבד, תושב האזור, יליד 1968, לעותרת 2, גב' חלבייה לילה, תושבת קבע, ילידת 1975. הנישואין היו בשנת 1990 ונולדו לבני הזוג חמישה ילדים, הרשומים כתושבי קבע. בקשת העותרים לאיחוד משפחות הוגשה עוד באוקטובר 1994 והיא אושרה ביום 2.2.2000. ביום 9.2.2000 ניתנה לעותר הפניה למת"ק עד ליום 9.2.2001. ביום 2.1.2002 הוגשה בקשה לארכה וביום 5.7.2001 ניתנה לעותר הפניה למת"ק לעשרה חודשים, וזאת עד ליום 9.5.2002. מן העת ההיא ניתנים לעותר היתרי שהייה בישראל (אישורי מת"ק) המוארכים מעת לעת. העותרים פנו בבקשה לשדרג את מעמדם ביום 22.12.2009, אולם בתשובה שקיבלו ביום 21.1.2010 (נספח כ"ט לתשובה), סורבה בקשתם. צוין במכתב, כי אין המדובר בנסיבות בהן חלה טעות או עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשת העותרים לאיחוד המשפחות. אשרת העותר הסתיימה בתאריך 9.5.2002, אולם הבקשה לשדרוגה או לארכה, הוגשה רק ביום 4.6.2002, כלומר לאחר כניסת החלטת הממשלה 1813 לתקפה (ביום 12.5.2002), ולא חודשיים לפני תום האשרה - כפי שנדרש.

3.         על החלטה זו הוגשה השגה לוועדת ההשגה לזרים של משרד הפנים. ההשגה נדחתה. ועדת ההשגה ציינה, שהגם שהבקשה לאיחוד משפחות הוגשה עוד בשנת 1994, הרי שהבקשה סורבה לאורך מספר שנים בשל אי הוכחת מרכז חיים. רק משהראתה חקירת המל"ל כי העותרים עברו לתחומי ירושלים בשלהי 1999, אושרה הבקשה בתחילת שנת 2000. ועדת ההשגה ציינה עוד בהחלטתה, כי את בקשת ההארכה האחרונה שלפני החלטת הממשלה 1813, הגישו העותרים באיחור של שלושה חודשים. מסקנתה של ועדת ההשגה הייתה כי הלכת דופש אינה חלה בנסיבות העניין. בכל הקשור לפרק הזמן שמיום הגשת הבקשה ועד לאישורה (כחמש שנים וחצי), קבעה ועדת ההשגה כי הבקשה לאיחוד המשפחות הוגשה בחוסר ניקיון כפיים בולט. כך, משעה שהעותרים כלל לא התגוררו בישראל - לא בעת הגשת הבקשה וגם לא חמש שנים לאחר מכן, אלא לכל המוקדם חצי שנה לפני אישורה ה"בוסרי" של הבקשה לאיחוד המשפחות. מסקנת ועדת ההשגה הייתה בהמשך לכך, כי "הבקשה לא הייתה ראויה להתאשר רגע אחד לפני שאושרה" (סעיף 21 להחלטה). יחד עם זאת, קבעה ועדת ההשגה, שהעותר השלים 27 חודשים המחייבים היתרי מת"ק, וזאת כעשרה ימים לפני כניסת החלטת הממשלה לתוקף. למסקנה זו הגיעה ועדת ההשגה, משעה שלא מצאה מקום לזקוף לחובת העותרים את העובדה שהיתר המת"ק השני שניתן - ניתן לעשרה חודשים בלבד. ועדת ההשגה הוסיפה וציינה בהחלטתה, כי לפי נהלי המשיב היה על העותרים להגיש בקשה לשדרוג חודשיים לפני תום 27 החודשים האמורים. אלא שבקשה כזו לא הוגשה במועד, או בכל מועד אחר לפני כניסת החלטת הממשלה לתוקף. צוין עוד בהחלטה, שב"כ העותרים לא הצליחו להסביר מדוע העותרים לא פנו במועד לשדרוג המעמד אלא רק זמן ממושך לאחר מכן. במצב דברים זה, וחרף השלמת 27 החודשים האמורים, הגיעה ועדת ההשגה למסקנה לפיה לא חל כל עיכוב או שיהוי בפעולת המשיב לעניין בקשת המשיגים לאיחוד משפחות. ממילא, נדחתה ההשגה, ומכאן העתירה שלפניי.

4.         בעתירה נטען, כי היה מקום בנסיבות המקרה להיעתר לבקשה לשדרוג מעמדו של העותר, וזאת לאחר שהשלים את 27 החודשים בהיתר מת"ק, לפני כניסת החלטת הממשלה לתוקפה. בכל הקשור לנימוק המרכזי שעמד ביסוד דחיית בקשתם לשדרוג, והוא האיחור בהגשת הבקשה לשדרוג עד לאחר כניסת החלטת הממשלה לתוקפה, טענו העותרים בעתירתם, כי בין החודשים מרץ ועד אמצע מאי 2002, הוקפא הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות בלשכת מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים. תחילה עקב שביתה ולאחר מכן בשל החלטה להקפיא את הטיפול בבקשות מעין אלה. לפיכך, ברור שהגשת בקשת הארכה לפני תום האשרה (שפגה ביום 9.5.2002) - לא היה בה כדי להועיל, וזאת בשל השביתה והקפאת הטיפול האמורים. מעבר לכך, בשל קשיי כניסה ללשכה במזרח ירושלים, נמנעה מהעותרים הגישה במועד להארכת האשרה. נטען בעתירה, שחובה הייתה על המשיבים לגלות עובדות אלה במסגרת תשובתם להשגה - עובדות שהתגלו לב"כ העותרים באקראי, במסגרת דיון בעתירה מינהלית אחרת.

5.         המשיבים, בכתב תשובתם, ביקשו כי העתירה תידחה. תחילה טענו המשיבים לשיהוי בהגשת הבקשה לפתחם, וזאת כאשר פסק הדין בעניין דופש ניתן עוד ביום 2.6.2008 ואילו הבקשה לשדרוג המעמד הוגשה בשלהי חודש דצמבר 2009. לגופו של עניין נטען, כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים ובמסקנותיה של ועדת ההשגה. אליבא דמשיבים, היתרי המת"ק הסתיימו בחודש מרץ 2002 וחודשיים לפני תומם היה על העותרים להגיש את בקשתם והם לא עשו כן אלא הגישו את הבקשה באיחור ולאחר החלטת הממשלה. ב"כ המשיבים לא הכחיש כי אכן, על-פי הנחיית שר הפנים, הוקפא מתן החלטות בבקשות לאיחוד משפחות ולארכה, מחודש מרץ ועד לחודש מאי 2002. כמו כן, היו עיצומים של מספר שבועות בלשכת המשיבים במהלך החודשים מרץ-אפריל 2002 (סעיף 77 לתשובה). יחד עם זאת, אין בכך כדי לשנות את תמונת המצב בנסיבות המקרה, שכן העותרים היו מודעים לנהלי המשיבים, לעניין הצורך בהגשת הבקשה חודשיים לפני פקיעת האשרה. אולם העותרים, שהיו מיוצגים בידי עו"ד, לא הגישו כל פנייה או מכתב. זאת ועוד: חרף השביתה והעיצומים, קיים בידי ב"כ המשיבים תיעוד ליכולת של משיגים בתיקים אחרים לגשת למשרדי המשיבים בתקופה הרלבנטית. בנוסף נטען, כי לא ניתן להתעלם מן הבעייתיות הבסיסית שבבקשת העותרים לשדרוג מעמד - בעייתיות שעלתה מהחלטת ועדת ההשגה והקשורה בכך ששנים מספר לאחר הגשת הבקשה, עדיין לא הוכיחו העותרים מרכז חיים והמדובר, אם כן, בחוסר ניקיון כפיים בולט. מן הדין היה אפוא מלכתחילה לדחות את בקשה. הנה כי כן, עמדת המשיבים היא כי בנסיבות המקרה לא ניתן להצביע על עיכוב בלתי מוצדק זה או אחר בטיפול בבקשתם של העותרים, ועל כן דין העתירה להידחות.

6.         לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ובטענות ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל ויש לשדרג את מעמדו של העותר, בכפוף לנהלים החלים בנדון. יצוין תחילה, בכל הקשור לטענת השיהוי, כי אכן חלף זמן לא מבוטל בין פסק הדין בעניין דופש לבין פניית העותרים אל המשיבים. אולם, אין המדובר בשיהוי סטטוטורי הנובע מהוראת הדין ואין אף לפניי טענה שנגרם נזק לרשות בשל בדיקה מאוחרת של טענת העותרים. אין אפוא בנסיבות המקרה לדחות את העתירה בשל טענה זו של שיהוי (ראו עוד והשוו, עת"מ  (י-ם) 1953-05-11 נתשה נ' משרד הפנים (28.7.2011)). זאת ועוד, מוכן אני לקבל את ממצאי ועדת ההשגה, שלא נתקפו לפניי, בכל הקשור בתקופה שקדמה לאישור הבקשה. המדובר אמנם בתקופה ממושכת של מספר שנים, אולם נוכח חקירות המל"ל והיעדר מרכז חיים, לא עלה בידי העותרים להראות - והם אף לא טענו לפניי - כי חל עיכוב בלתי מוצדק בתקופה שקדמה לאישור בקשתם. לבסוף, ועדת ההשגה קבעה אמנם, כי הבקשה המקורית הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. אולם, עניין זה אינו עומד עוד על הפרק, משעה שהבקשה אושרה לבסוף והשאלה המרכזית שלפני קשורה  - כפי שיובהר להלן - בפעולות שאירעו לאחר אישור הבקשה. ממילא לא מצאתי גם מקום לדחיית העתירה על הסף מטעם זה של חוסר ניקיון כפיים. נעבור אפוא לבחינת גוף המחלוקת:

7.         ועדת ההשגה קבעה כי העותר השלים את תקופת 27 החודשים בהיתרי מת"ק, וזאת עוד קודם להחלטת הממשלה. השאלה המרכזית שנותרה אפוא במחלוקת במקרה שלפניי היא, איזו משמעות יש לייחס לעובדה שהבקשה לשדרוג המעמד הוגשה ביום 4.6.2002 ולאחר כניסת החלטת הממשלה לתוקף ולא הוגשה חודשיים לפני פקיעת ההיתר שהייתה ביום 9.5.2002. אכן, תוקף ההיתר היה כאמור עד ליום 9.5.2002 ועל-כן בקשת הארכה אמורה הייתה להיות מוגשת בחודש מרץ 2002. על כך, אין חולק. אלא שמקובלת עלי טענת ב"כ העותרים, לפיה נסיבות המקרה הן כאלו בהן ניתן לקבוע שחל עיכוב בלתי מוצדק בעניינם של העותרים. טענת העותרים שנטענה גם לפני ועדת ההשגה (סעיף 12 לעתירה וסעיף 10  להשגה), הייתה כי בשל קשיי הכניסה ללשכת המשיב, לא צלחה הגשת הבקשה במועד. בעניין זה, נפסק בבית-משפט זה כבר במספר מקרים, שדי היה בקשיים האובייקטיביים בכניסה ללשכת המשיב בתקופה הרלבנטית, כדי לשלול במקרים מסוימים טענה של התרשלות העותרים באי-שדרוג המעמד במועד וראיית עיכוב שכזה כעיכוב בלתי מוצדק של המשיבים בגדריה של הלכת דופש (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 727/06 נופל נ' שר הפנים (25.5.2011)); עת"מ (י-ם) 7887-07-10 תופאחה נ' משרד הפנים (18.11.2010); עת"מ (י-ם) 8436/08 עוויסאת נ' משרד הפנים (14.9.2008)); פרשת נתשה שלעיל, פיסקה 10 לפסק הדין). נסיבות אלו חלות במקרה שלפניי, בייחוד שהמדובר באיחור ובעיכוב קצר יחסית (ראו והשוו עוד, עת"מ (י-ם) 55720-11-10 דג'אני נ' משרד הפנים (2.8.2011)). ואין אפוא לזקוף עניין זה של עיכוב לחובתם של העותרים  אלא לחובת המשיב. זאת ועוד: משעה שב"כ המשיבים לא חלק על כך, שבמשך למעלה מחודשיים הייתה מניעה אובייקטיבית להגיש את הבקשה או לטפל בה (בין על-פי עיצומים ובין על-פי החלטה כוללת שב"כ המשיבים אישר שכללה הוראה של שר הפנים לעכב החלטות עד לאמצע מאי - עמ' 4 ש' 8 ל פרוטוקול), הרי שמדובר לכאורה בתקופת זמן שאין לזקוף גם אותה לחובת העותרים במקרה דנן, במובן זה שאין לראותם כמי שאיחרו בהגשת הבקשה לשדרוג המעמד. אולם, איני נדרש להכריע בעניין אחרון זה ומשמעותו, שכן די בקשיי הכניסה למשרד הפנים, עליהם הצהירו העותרים כאמור לעיל, ובתקפוה הקצרה יחסית בה מדובר, כדי לבסס את זכאותם במקרה זה.

8.         התוצאה היא על-כן, שהעתירה מתקבלת ומעמדו של העותר ישודרג, בכפוף לעמידה ביתר התנאים והנהלים הקבועים בדין בנדון. המשיבים יישאו בשכ"ט עו"ד של העותרים בגין עתירה זו בסך של 7,500 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד לתשלומו בפועל.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.

ניתן היום, ד' בתשרי התשע"ב, 2 באוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: