1. עתירה זו תוקפת החלטה שקיבל המשיב, ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל, ביום 21.10.10 בדבר פיטוריו של העותר מהשירות מכוח סעיף 12 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן -
הפקודה או
פקודת המשטרה). סעיף זה קובע כי 24 החודשים הראשונים לשירות הקבע מהווים תקופת ניסיון של המגויס, וכי אם "
נמצא בתוך תקופת הנסיון כי הוא בלתי מתאים לתפקידיו או שאין זה מסתבר שיהיה יעיל, רשאי המפקח הכללי לצוות על שחרורו מן השירות, ומשציווה כך - יחדל המגוייס להימנות עם משטרת ישראל ולא תהא לו כל תביעה כלפיה".
2. העותר שירת כשוטר במשמר הגבול. החלטת המשיב התקבלה בעקבות חקירה פלילית שהתנהלה נגד העותר במחלקה לחקירות שוטרים בחשד לביצוע עבירות של מתן שוחד, קשירת קשר לזיוף מסמך, מעשה העלול להפיץ מחלה, ומרמה והפרת אמונים. לפי החשד, בעת שהעותר שימש כמפקד מחסום בעטרות הוא אפשר מעבר במחסום של תושב השטחים שהבריח ביצים לתחומי ישראל, בתמורה לעזרה שקיבל מאותו אדם בהשגת אישור מזויף לפיו הוא (העותר) עבר כביכול בהצלחה את מבחני התיאוריה בנהיגה. במסגרת חקירה זו נעצר העותר ושוחרר בתנאים מגבילים הכוללים בין היתר את הרחקתו מכל תחנות המשטרה ובסיסי מג"ב. בעקבות זאת זומן העותר לשימוע שהתקיים ביום 12.9.10, במהלכו הציג (בעצמו ובאמצעות עורך דין מטעמו) את טענותיו נגד הכוונה לפטרו מהשירות. המשיב עיין בממצאי החקירה ובטענות העותר בשימוע, והחליט ביום 21.10.10 על פיטוריו. בהחלטה נאמר כי העותר הודה בחקירתו בביצוע העבירות, וכי מדובר בעבירות שיש עמן קלון ופגיעה קשה באמון הציבור במשטרה בעצם המשך שירותו של מבצען.
3. בעתירתו העלה העותר שתי טענות נגד ההחלטה. הטענה
הראשונה היא שסעיף 12 לפקודה כלל אינו חל עליו, באשר הוא החל בשירות הקבע במשטרה עוד בחודש יולי 2007 ולפיכך בתקופה הרלוונטית נמצא לאחר סיום תקופת הניסיון של 24 חודשים. ממילא, כך נטען, החלטת המשיב התקבלה בחוסר סמכות. הטענה
השניה היא שההחלטה לפטר את העותר בטרם הסתיימה החקירה הפלילית בעניינו ובטרם התקבלה ההחלטה בשאלת העמדתו לדין, פוגעת בזכויותיו מעבר למידה הראויה, לנוכח האפשרות העומדת למשיב לנקוט נגדו באמצעי פוגעני פחות של השעיה עד לסיום ההליך הפלילי בהתאם לסעיף 10(2) לפקודה. לטענת העותר, גם אם אינטרס השמירה על תדמיתה הציבורית של המשטרה מצדיק את הרחקתו מפעילות בשורותיה עד לגיבוש מסקנות החקירה, ניתנת מטרה זו להשגה באמצעות השעיה, ואין מקום לצעד החמור יותר של פיטורין, שבניגוד להשעיה אינם הפיכים ושפגיעתם בכבודו ובחופש העיסוק של השוטר גדולה בהרבה. כמו כן, הפיטורין כרוכים בשלילת שכר מוחלטת, בעוד שבמקרה של השעיה זכאי השוטר המושעה למחצית שכרו לפחות כאמור בסעיף 77יא(א) לפקודה. לפגיעות קיצוניות אלה אין מקום שעה שהעותר הנו במעמד של חשוד בלבד ועדיין נהנה מחזקת החפות. לאור כל האמור מתבקש בית המשפט לבטל את החלטת הפיטורין ולהמירה בהשעיית העותר עד לקבלת החלטת מח"ש בשאלת העמדתו לדין, תוך מתן הוראה על עריכת שימוע חוזר לעותר אם יוחלט להגיש נגדו כתב אישום.
4. המשיב סבור כי לא נפל בהחלטתו כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. לטענת המשיב, העותר גויס לשירות קבע ביום 14.9.08, כך שבעת מעצרו (16.8.10) טרם חלפו 24 חודשי הניסיון וניתן היה לפעול לגביו על פי סעיף 12 לפקודה. בכל מקרה, טוען המשיב, מאחר שהעותר הודה בחקירתו במח"ש בביצוע עבירות שיש עמן קלון, הרי פיטוריו היו מתבקשים גם אילו היה כבר מסיים את תקופת הניסיון, וזאת בהתאם לפקודות הקבע של המשטרה המורות על פיטוריו של שוטר שהודה בכתב בביצוע עבירה שיש עמה קלון.
5. במהלך הדיון בעתירה הודיע העותר כי אין הוא עומד עוד על טענתו בדבר חלוף תקופת הניסיון (ראו לעניין זה גם את החלטת בית המשפט מיום 24.1.11 המצביעה על קשיים של ממש בטענה זו). משמעות הדבר היא כי החלטת המשיב על פי סעיף 12 לפקודה ניתנה בסמכות, כך שהטענה היחידה שנותרה בפי העותר נגדה היא טענת חוסר המידתיות.
6. טענה זו יש לדחות. סעיף 12 לפקודה - שלעת הזאת אין חולק בדבר תחולתו על העותר - קובע דין מיוחד לשוטר המצוי בתוך תקופת הניסיון. לצורך הפסקת שירותו של שוטר כזה, אין צורך בהתמלאות דרישות הפיטורין החלות ברגיל על שוטר בשירות קבע, אלא די בכך ש"
נמצא בתוך תקופת הנסיון כי הוא בלתי מתאים לתפקידיו או שאין זה מסתבר שיהיה יעיל". העותר הועמד על קיומה של הוראה זו עוד כשגויס לשירות, אז חתם על הצהרה לפיה "
ידוע לי, כי 24 החודשים הראשונים לשירותי הם תקופת ניסיון. במידה ובתוך תקופת ניסיון זו אראה כבלתי-מתאים לתפקידי, רשאי המפקח הכללי לצוות על שחרורי מהחיל, ומשציווה כך, אחדל להימנות עם משטרת ישראל" (סעיף 1 להצהרות המתגייס, מש/3). משנמצא למשיב כי העותר נחשד בביצוע עבירות חמורות הנושאות קלון שהובילו למעצרו ולשחרורו בתנאים מגבילים, בהן מתן שוחד ומרמה, רשאי היה כבר בשל כך לסבור כי אין העותר מתאים לתפקידו וכי יש לסיים את שירותו ולא לאפשר לו להשלים את תקופת הניסיון. מכל מקום, במקרה שלפנינו אין מדובר בחשדות בעלמא אלא גם בהודאה של החשוד. למרות שבהחלטת המשיב צוין במפורש כי העותר הודה בחקירתו בחשדות המיוחסים לו, נמנע העותר לכל אורך העתירה לכפור בקביעה זאת ולטעון כי לא מסר בחקירה במח"ש הודאה. גם בתשובתו לתגובת המשיב לבקשה לצו ביניים לא השמיע העותר כפירה כזאת (להבדיל מהתייחסות לגרסתו לחשדות כפי שנמסרה בשימוע), וכל שטען שם היה שהמשיב לא צירף לתגובתו את חומר החקירה במח"ש כדי להוכיח כי העותר הודה שם. שתיקה זו של העותר בולטת על רקע העובדה שבמכתב שבא-כוחו שלח למשיב לפני הגשת העתירה (נספח ז' לעתירה) הטענה הייתה שהעותר לא הודה אלא בחלק מהעבירות בהן נחשד. בחירתו של העותר שלא לחזור על טענה זו לא בעתירה - שבניגוד למכתב בא-כוחו נתמכה בתצהיר אישי שלו - ולא בתשובה לתגובה לבקשה לצו ביניים, אומרת דרשיני. בכל מקרה, אפילו במכתב הנזכר, כל שנטען הוא שהעותר לא הודה בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים ועבירה של הכנסת הביצים המוברחות. לא נאמר שם שהעותר לא הודה בביצוע שתי עבירות נוספות בהן נחשד: מתן שוחד וקשירת קשר לזיוף מסמך. אדרבה: הטענה במכתב לגבי עבירות אלה הייתה ש"
העובדות אשר בהן הודה השוטר ואשר ייטען הטוען כי ייתכן ויש בהן מעשה עבירה, אינן נוגעות לעצם תפקידו כשוטר". הנה כי כן, האמור בהחלטת המשיב בדבר הודאת העותר בחקירה לא נסתר אף הוא, לפחות לא באופן מלא, הגם שהיה בידי העותר לסתור את הדברים אילו לא היו נכונים, שהרי לפי מכתב ב"כ העותר בוצע על ידו עוד קודם להגשת העתירה "
עיון בחקירת השוטר במחלקה לחקירות שוטרים". די בעובדות בהן הודה העותר אף לשיטתו, ובעבירות החמורות המתגלות לכאורה מעובדות אלה, כדי לגלות את סבירותה של ההחלטה שלא לאפשר לו לסיים את תקופת הניסיון בשל אי-התאמה לתפקיד, גם אם אותן עבירות לא בוצעו בזיקה לתפקידו כשוטר. אין צורך לומר כי החובה לשמש אות ומופת לכיבוד החוק מוטלת על השוטר באשר הוא ולא רק במסגרת תפקידו.
ודוק: בשונה מסעיף 10(2) לפקודה, המעניק למפקח הכללי במקרה של שוטר קבע מן המנין אפשרות בחירה בין חלופות שונות: השעיה, הורדה בדרגה, שחרור מהשירות ופיטורין, הרי במקרה של שוטר בתקופת הניסיון אין בסעיף 12 לפקודה אלא אפשרות טיפול אחת במי שנמצא בלתי-מתאים לתפקידו: שחרור מהשירות שבעקבותיו "
יחדל המגוייס להימנות עם משטרת ישראל ולא תהא לו כל תביעה כלפיה". הדברים מובנים, שהרי תכלית השחרור לפי סעיף 12 הנה למנוע מהשוטר להשלים את תקופת הניסיון ולרכוש על ידי כך את הזכויות הנוספות הנובעות מהמעמד החדש של שוטר רגיל מן המנין. תכלית זו תימצא מסוכלת אם יתאפשר לשוטר להמשיך לשמור על זיקה לשירות, לרבות במעמד של מושעה ממשרתו המוסיף לקבל שכר. אין אפוא למצוא פגם בסירובו של המשיב להסתפק לגבי העותר באמצעי של השעיה.
7. על כך יש להוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם אלמלא היה העותר מצוי בתוך תקופת הניסיון, עדיין היה בחשדות נגדו להצדיק את פיטוריו. סעיף ב(1)(א) לפקודת הקבע של המשטרה מס' 06.01.021, המהווה מאז שנת 1988 חלק מהדין המחייב כאמור בסעיף 9ג לפקודת המשטרה, מורה: "
איש משטרה החשוד בביצוע עבירה שיש עמה קלון, שהודה בכתב בביצוע העבירה, או שנתגלו ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות המבססות את החשד - יפוטר". טעמה של הוראה זו בכך ש"
עבירה שנלווה לה קלון מוחזקת כחמורה מבין העבירות ביחס לאיש משטרה, ולפיכך האמצעי המנהלי ביחס למי שנחשד בה הוא הקיצוני מבין האמצעים הנתונים לבעל הסמכות" (בג"ץ 8225/07
סדיק נ' מפכ"ל המשטרה, מיום 6.7.09, בפסקה 27). עבירות של מתן שוחד וקשירת קשר לזיוף מסמך הנן ללא ספק עבירות שיש עמן קלון (ראו הגדרת מונח זה בסעיף א(4) לפקודת הקבע). לכן די בהודאת העותר בחקירתו בעבירות אלו כדי להביא לפיטוריו. בנוסף, מאחר שבעתירה נמנע העותר מלכפור בקביעה בדבר הודאתו ביתר העבירות, יש לראותו כמי שלא סתר את חזקת התקינות המינהלית ולא הוכיח משגה בקביעת המשיב המייחסת לו הודאה בחקירתו בביצוע כל העבירות בהן נחשד, בהן עבירות נוספות שיש עמן קלון. ממילא לא הייתה לבית המשפט עילה להתערב בהחלת סעיף ב(1)(א) הנ"ל על העותר גם במנותק מהיותו בתקופת הניסיון. כפי שנאמר בבג"ץ 66/85
לריה נ' מפכ"ל משטרת ישראל, פ"ד לט(2) 724, 726:
"
המשטרה מופקדת על אכיפת החוק, ופעולותיה נתונות כל העת לפיקוח ולביקורת ציבוריים. תדמיתה בעיני הציבור היא בעלת חשיבות רבה במכלול הגורמים התורמים להצלחתה, ואחד האמצעים לשמירה על תדמיתה מצוי בהקפדה על כך שלא יהיו בשורותיה אנשים, בהם דבק רבב. מכאן ההיגיון בהענקת סמכות, המאפשרת פיטוריו של שוטר עוד בטרם הורשע בדין, אם לאור הנסיבות אינו מתאים עוד למלא תפקידיו. אך מובן, שמתחייבת שקילה עניינית וממצה של הנסיבות, בטרם בוחרים בין הסמכויות החלופיות, אך אם הבחירה נעשתה, ואין לגלות העדר תום-לב, שרירות, שיקול נושאים הזרים לעניין או טעמי פסול כיוצא באלה, אין לגלות עילה להתערבותו של בית המשפט".
ראו עוד והשוו: בג"ץ 654/81
אלקרט נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לו(2) 611; בג"ץ 337/76
חייק נ' המפקח הכללי, פ"ד לא(1) 421, 427; בג"ץ 204/81
בן נעים נ' המפקח הכללי, פ"ד לה(4) 469, 473; בג"ץ 78/01
טקסירו נ' השר לביטחון פנים (מיום 7.11.01); בג"ץ 5966/07
ישר נ' המפקח הכללי (מיום 10.3.08); בג"ץ 7877/07
דוידיאן נ' המפקח הכללי (מיום 11.3.08); בג"ץ 11054/07
איטח נ' המפקח הכללי (מיום 13.4.08).
8. למען שלמות התמונה יצוין כי מאז הגשת העתירה הסתיימה חקירת העותר במח"ש ותיק החקירה לא נסגר (העותר קיבל בינתיים הודעה לפי סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המהווה על פי דבריו אישור לסיום החקירה; ר' סעיף 26 לתשובת העותר לתגובת המשיב לבקשה לצו ביניים).
9. לאור כל האמור, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיב הוצאות בסך של 5,000 ש"ח.
המזכירותתשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"א, 28 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.