1. בפני עתירה מנהלית, שבמסגרתה הוגשה בקשה למתן צו ביניים. העתירה הוגשה על ידי 16 מתושבי העיר בני ברק המתגוררים בסמוך לבנין שבו הוקם בית כנסת על ידי המשיבה 3 (להלן:
"הבנין"). הבנין הוקם על שטח של העיריה שהוקצה למשיבה 3. הטענה בעתירה היא כי המשיבה 3 משתלטת שלא כדין על שטח ציבורי פתוח (להלן:
"שצ"פ") הסמוך לבנין; משתלטת על גני ילדים שנמצאים בקומה שמתחת לשטח שהוקצה לה; בונה בבנין חלקים שהשימוש בהם נוגד את מטרות ההקצאה; ופועלת להקמת מקווה בקומת המרתף שלא כדין. הטענה כנגד משיבות 1-2 היא שהן אינן מונעות מהמשיבה 3 מלבצע את המעשים הנ"ל, וכי הקצאת השטח כולו נעשתה שלא כדין.
לאור הטענות הנ"ל, מתבקש בית המשפט בעתירה להצהיר שהמשיבה 3 חייבת להשיב לעיריה את השטחים הציבוריים שתפסה שלא כדין; להצהיר על בטלות ההקצאה שאיפשרה את בנית הבנין כולו; להורות על הריסת כל שטח שנבנה שלא כדין, או על פי הקצאה שנעשתה שלא כדין; להורות למשיבות 1-2 לפעול להשגת תוצאות אלו, ולחלופין לפעול למימוש ההתחייבות הכספית שנתנה המשיבה 3 לעיריה להקים גן ציבורי בשצ"פ.
2. צו הביניים שהתבקש עם הגשת העתירה היה לאסור על המשיבה 3 להמשיך ולבצע עבודות בנייה או איכלוס בבנין עד למתן פסק דין בעתירה, מחשש שהמשיבה 3 תקבע עובדות בשטח קודם לכן.
3. לאחר שהוגשו תגובות המשיבים בכתב, הנתמכות בתצהירים, התקיים דיון מקדמי בעתירה ובבקשה לצו ביניים. לאחר שמיעת טענות הצדדים, התברר כי מרוב המלל המשתרע על פני עשרות עמודים בכל כתב טענות - אין למעשה מחלוקת של ממש בין הצדדים. לפיכך ניסח בית המשפט עבור הצדדים, בהתאם לעמדות שהציגו בדיון, הצעה להצהרה שכל הצדדים יתחייבו לה (עמ' 8-9 לפרוטוקול). באי-כוח המשיבים קיבלו את ההצעה, ואילו בא-כוח העותרים הודיע לאחר התייעצות עם העותרים (8 מהם חזרו בהם מן העתירה בשל לחץ שהופעל עליהם על ידי בד"צ), כי העותרים יהיו מוכנים לקבל את הצעת בית המשפט, ובלבד שיוכנסו בה שורה של שינויים שפורטו בהודעה. המשיבים התנגדו להכנסת שינויים בהצעה שגובשה על ידי בית המשפט, בסיוע הצדדים, אך הודיעו כי למרות התנגדותם של העותרים לקבלת ההצעה, המשיבים מתייצבים מאחורי ההצהרה שנוסחה בהצעת בית המשפט גםבאופן חד-צדדי, בלא הסכמת העותרים.
כפי שיבואר בהמשך ההחלטה, נראה לי כי הצהרה זו היא המירב שהעותרים זכאים לה על פי דין, אם בכלל, ועל כן החלטתי לדחות את העתירה, כאשר נרשמה התחייבות המשיבים לפעול בהתאם להצהרה שתפורט בהמשך. בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון לדון בבקשה שהגישו העותרים לאחר הדיון, לצרף כמשיבים את הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל-אביב, שר הפנים ושר החינוך.
4. השטח עליו הוקם הבנין הוקצה למשיבה 3 על ידי העיריה בשנים 1997-1998, על מנת שחסידות סדיגורה תקים שם בית כנסת על גג המבנה הקיים שבו פעלו שני גני ילדים, והתנאי לכך היה שהמשיבה 3 תתחייב לאפשר את המשך פעילותם.
העותרים טוענים כי ההקצאה כולה נעשתה בניגוד לדין, אך למקרא העתירה ברור שלא זו הטענה העיקרית של העותרים, שכן ההקצאה נעשתה לפני כשבע שנים, ובניית בית הכנסת שהוקם על השטח הסתיימה בשנת 2004, כאשר כבר בשנת 2000 היה השלד בנוי (סעיף 58 לתצהיר אלימלך שפירא, חבר ועד המשיבה 3 - להלן:
"שפירא", אשר מפרט בתצהירו את השתלשלות הליך ההקצאה). בנסיבות אלו, ברור כי העתירה הנוגעת לביטול ההקצאה לוקה בשיהוי קיצוני, וכבר מטעם זה העותרים אינם יכולים לבקש כיום את ביטול ההקצאה והריסת השטחים שנבנו בסמוך למקום מגוריהם. נותר, איפוא, לדון בטענות על כך שהמשיבות 1-2 אינן מונעות מהמשיבה 3 להמשיך ולהשתלט על שטחים ציבוריים, כולל גני הילדים, ולעשות שימוש למגורים באחת היחידות בבנין.
5.
בעניין גני הילדים- הרי שבמהלך הבניה הם פונו לצורך הקמת בית הכנסת. בעתירה נטען כי המשיבה 3 משתלטת על שטחי גני הילדים שבקומת הקרקע, ואף ביקשה לבנות שם מקווה, וזאת למרות שהקמת בית הכנסת הותנתה בכך שהמשיבה 3 תתחייב להמשך פעילות הגנים.
מן התגובה בכתב שהגישו המשיבים, עולה בבירור כי העיריה לא הקצתה למשיבה 3 את שטח גני הילדים, ואיש איננו חולק על התחייבות המשיבה 3 לאפשר את הפעלת הגנים כבר בשנת הלימודים הבאה, ולצורך כך לשפץ את הגנים ולהחזירם לקדמותם (סעיף 1.1 לתשובת המשיבות 1-2; סעיפים 19-20 לתשובת המשיבה 3 וסעיפים 39-40 לתצהיר שפירא). המשיבים אף הצהירו במהלך הדיון המקדמי, ובהודעה שהוגשה לבית המשפט לאחר מכן, כי הם מסכימים להצהרה שניסח בית המשפט (עמ' 8-9 לפרוטוקול), כדלקמן:
"כוונת כל הצדדים היא לפתוח את שני גני הילדים שבקומת הקרקע של הבנין, בשנת הלימודים הבאה, כאשר המשיבה 3 התחייבה לשפצם ולהכינם כגני ילדים. המשיבה 3 לא תתפוס חזקה בשטח גני הילדים ובחצר הגנים, אלא אם ינתן היתר לבנית המקווה שיצריך כניסה לחצר לצורך הבניה ולתקופת הבניה".
עוד עולה מן ההסברים שניתנו על ידי המשיבים בעת הדיון המקדמי, ומהסכמתם של המשיבים לנוסח ההצהרה המוסכמת שהעלה בית המשפט, כי אמנם המשיבה 3 ביקשה היתר לבנית מקווה
מתחת לחצר גני הילדים, אך ההיתר טרם ניתן. לפיכך הסכימו המשיבים להצהרה בנוסח הבא:
"המשיבה 3 לא תבנה מקווה בקומה שמתחת לחצר גני הילדים, ובכל מקום אחר בבנין נשוא התביעה, אלא אם כן תקבל היתר כדין לכך, וכמובן שהעותרים רשאים לפעול בהליכים המקובלים ולהתנגד למתן היתר שכזה, או לתקוף אותו בדיעבד בכל דרך שעומדת לזכותם על פי דין. נושא זה איננו מתייחס למקווה הקטן שכבר נבנה בקומה העליונה של בית הכנסת שהוא המבנה נשוא העתירה".
בנסיבות האמורות לעיל, אין כל צורך במתן סעד כלשהו בעניין גני הילדים, אם התעורר כלל צורך שכזה אשר הצדיק את הגשת העתירה.
6.
אשר לשצ"פ- נטען בעתירה כי המשיבה 3 משתלטת על שצ"פ בשטח של כ- 400 מטר הסמוך לבנין, באופן היוצר מבחינת העיריה "הקצאה דה פקטו" של שטחים ציבוריים לטובת המשיבה 3, ללא כל הליך תקין. העיריה אף הוציאה למשיבה 3 צו הפסקה מנהלי בגין בנייה זו ביום 07.09.04 (נספח ה' לעתירה). עוד מצויין בעתירה כי המשיבה 3 התחייבה כלפי העיריה להשקיע סך של 300,000 דולר בפיתוח גינה בשצ"פ, שתתוכנן על ידי העיריה, וכי העיריה איננה אוכפת התחייבות זו.
בתשובת המשיבות 1-2 נאמר כי השצ"פ הסמוך לבנין נותר פתוח לשימוש הציבור, והמשיבה 3 לא פלשה אליו, והעיריה גם לא הקצתה שטח זה למשיבה 3. עוד נאמר בתשובת המשיבות 1-2 כי המשיבה 3 בנתה בשצ"פ שבילי כניסה לבית הכנסת בצידו הדרומי, וזאת על פי דרישת הועדה המקומית, ועל מנת ליצור הפרדה בין הכניסה לבין גני הילדים, ולמנוע הפרעה לתושבי הרחוב. שבילים אלו הם לתועלת הציבור כולו. כמו כן, מאשרות המשיבות 1-2 כי המשיבה 3 התחייבה להשקיע בפיתוח השצ"פ סך של 300,000 דולר, על פי תוכניות העיריה, והשבילים הנ"ל הם חלק מפיתוח זה.
בעת הדיון המקדמי הודיע ב"כ המשיבות 1-2 כי הם בדקו ומצאו שהעבודה שבוצע בשצ"פ היא ריצוף הרחבה, דבר שמקובל על העיריה, ונעשה במסגרת התחייבות המשיבה 3 לפיתוח השצ"פ. אך אם יתברר שהמשיבה 3 חורגת מהיתר הבניה, העיריה תפעל כנגדה (עמ' 6 לדיון).
המשיבה 3 מכחישה בתגובתה את הנטען בצו ההפסקה השיפוטי, כי תפסה שטח המיועד לשצ"פ, ומדגישה כי צו זה פקע כעבור 30 יום, כאמור בסעיף 226 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שכן לא הוגשה לבית המשפט בקשה לדון בעבירה בגינה הוצא הצו. המשיבה 3 אינה מתכחשת להתחייבותה להשקיע סך של 300,000 דולר בפיתוח גינה צמודה לבית הכנסת, והיא עושה את כל עבודות הפיתוח לפי דרישת העיריה (סעיפים 31-38 לתצהיר שפירא). לטענת המשיבה 3, במסגרת פיתוח השצ"פ היא הכשירה רחבה לציבור בפתח בית הכנסת, ואין מדובר בשטח שהיא תפסה בו חזקה. האדריכל מטעם המשיבה 3, ליאון אושקי, אומר בתצהירו כי כל הבנין נבנה על פי היתרי בניה שהתקבלו כדין, כולל פיתוח השצ"פ לפי דרישת הועדה המקומית. בדיון המקדמי הבהיר ב"כ המשיבה כי בניית הרחבה הסתיימה, ולמעשה הבנין כולו הסתיים, למעט עבודות פנימיות בתוך הבנין. לכן אין כל מקום לצו ביניים. אשר לשצ"פ, הבהיר ב"כ המשיבה 3 כי אין כל כוונה לתפוס בו חזקה שכן מדובר בשטח שהוא לטובת הציבור כולו, ופותח לפי דרישת העיריה.
לאור עמדה זו של המשיבים, הם הסכימו בעת הדיון המקדמי, וגם בהודעה שנתנו בעקבותיו, להתחייב להצהרה בנוסח הבא:
"המשיבה 3 לא תתפוס חזקה בלעדית בשטח הציבורי הפתוח הגובל בבית הכנסת. המשיבה 3 תשלים את עבודות הפיתוח בשצ"פ בהתאם להסכם עם העיריה, בהתאם לתוכניות שתכין העיריה. הדבר כולל גינה ציבורית".