פסק-דין בתיק עפ 1357/06

כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט דורון פורת) בת.פ. 5484/03, אשר לפיו הורשע המערער בעבירה בנשק, עבירה לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין"), ונגזר עליו מאסר לתקופה של שבע שנים, מהם חמש שנים בפועל והיתרה על תנאי, למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה ויורשע על כל עבירה בנשק.

על פי עובדות כתב האישום המערער מתגורר בדירה בשיכון ד' 1026/5 בטבריה (להלן: " הדירה") ומחזיק בבעלותו מחסן, הנמצא בכניסה לבניין המגורים בו נמצאת הדירה (להלן: " המחסן"). המערער הואשם בכך שהחזיק במחסן, עובר ליום 18.6.03, מטען חבלה המורכב מלבנת חבלה המכילה חומר נפץ, אליה מחובר מכשיר טלפון נייד, שבאמצעותו ניתן להפעיל ולפוצץ את המטען (להלן: " מטען החבלה ו/או המטען"), כאשר בכוחו של המטען לגרום למוות בעת התפוצצותו. כמו כן, החזיק המערער בדירתו מכשיר טלפון נייד נוסף, באמצעותו התעתד להפעיל את המטען.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובפני בית משפט קמא התנהל הליך של הוכחות ושמיעת ראיות. המוצגים ת/1-ת/36 הוגשו בהסכמת שני הצדדים פרט לסייגים טכניים כפי שאלה עולים מפרוטוקול הדיון מיום 21.1.04.

ההליך בבית משפט קמא;

המערער הודה בהחזקת הדירה והמחסן בה נמצא לפי הנטען המטען, אך הכחיש כל קשר למטען שנמצא.

עובדה מכרעת לצורך הדיון בערעור הינה העובדה שבעת שנמצא לכאורה המטען במחסן שבבעלות המשיב, המערער היה אסיר בבית הסוהר, ובדירתו התגורר חברו דוד אזולאי, אשר הוא הביא את המטען למשטרה, ומסר אותו לידי רכז מודיעין של המשטרה במקום ציבורי כלשהו מחוץ לבית, והוא העד היחידי לעניין מקום המצאות המטען.

הכרעת דינו של בית משפט שלום מבוססת בעיקרה על גרסת אזולאי כפי שזו עולה מת/28 + ת/25 וחיזוקים נוספים שנמצאו לראיות אלו. כמו כן, בית משפט קמא דחה את גרסת המערער.

ראיות המאשימה המרכזיות היו כאמור הודעת דוד אזולאי (להלן: " אזולאי") במשטרה (מיום 10.7.03 ת/28) ו"שיחה" מאוחרת יותר שנערכה עימו והוקלטה (מיום 13.11.03 ת/25).

לגרסת אזולאי, כפי שבאה לידי ביטוי בת/28 +ת/25, הוא שהה בביתו של המערער בעת שזה היה בבית הסוהר, כאשר התקשר אליו המערער והזהירו כי במחסן השייך לו (למערער), יש דבר מה שאסור לגעת בו ושאסור שאף אחד ידע ממנו לפי גרסתו שם. סקרנותו של אזולאי גברה עליו והוא לקח מביתו של המערער את המפתח למחסן, ובמחסן הוא מצא שקית ניילון בצבע לבן סגורה שנמצאת בתוך קופסת קרטון. הוא פתח את שקית הניילון וראה בתוכה פלאפון מחובר עם חוטים ללבנת חבלה בגודל של 15X20 ס"מ. אחרי שהוא ראה את המטען, אזולאי סגר את שקית הניילון ואת המחסן ועלה לביתו של המערער.

כעבור מספר ימים, ביום 18.6.03, התקשר אזולאי לרכז המודיעין של תחנת טבריה (גבי דיין) ומסר לו את המטען. עוד סיפר אזולאי כי כחודש לפני שהמערער נעצר ביקש ממנו המערער להתלוות אליו ברכבו לבדוק היכן גר אדם מסוים שאזולאי אינו יודע את זהותו. המערער סיפר לאזולאי כי הבדיקה הינה לצורך ביצוע עבודה עתידית עבור סימן טוב קדוש (להלן: " סימן טוב") וכי הוא יקבל הרבה כסף עבורה. עוד סיפר המערער לאזולאי כי סימן טוב לקח אותו לבניין חדש הנמצא ליד סופר גדול שנמצא מעל קלאב הוטל, וכי הוא הצביע על חניה של בית ואמר כי עליו לפגוע באדם שמתגורר שם. לדברי אזולאי הוא לא שאל את המערער על זהותו של אותו אדם. במהלך הנסיעה אמר המערער לאזולאי כי ברצונו לבדוק גם דרכי מילוט מהאזור, כמו כן סיפר המערער כי המטען מופעל על ידי מכשיר פלאפון ושלצורך כך הוא קיבל מכשיר פלאפון מסימן טוב קדוש. לעניין אותו מכשיר פלאפון מספר אזולאי כי המערער התקשר אליו מהמעצר, ואמר כי המכשיר נמצא מתחת לכיור במטבח בביתו, וביקש כי אזולאי יחביא אותו במקום אחר. אזולאי עשה כדברי המערער והחביא את המכשיר בארון הבגדים של המערער.

בשיחה מאוחרת יותר שנערכה ע"י החוקרים עם אזולאי (ת/25) בה התבקש אזולאי לבצע פעולות ע"מ להפליל את המערער, הוא חזר על עיקרי גרסתו כפי שעלתה מהודעתו הראשונית למשטרה. אזולאי הביע חשש מפני עדותו כנגד המערער וביקש לדחות את כל פעולות ההפללה של המערער לאחר שחרורו ממאסר. כמו כן טען אזולאי, כי אם המשטרה לא תיתן לו את מבוקשו בתמורה לעדותו כנגד המערער, הוא יטען כי היה תחת השפעת סמים בעת שמסר את הודעתו למשטרה.

בעדותו בפני בית משפט קמא חזר בו אזולאי מגרסתו כפי שזו נמסרה במשטרה ותוארה לעיל, וטען כי מצא את המטען במחסן פתוח ליד ביתו של המערער וכי לא זוכר כל שיחה בינו לבין המערער בעניין המטען. כמו כן טען כי היה תחת השפעת סמים  כאשר נתן את הודעתו במשטרה ובמצב של הזיות. לטענתו שיקר במשטרה והפליל את המערער כיוון שלא רצה לשבת בכלא בגין תיק פלילי אחר שנפתח נגדו.

לאחר חקירתו הנגדית ובמסגרת חקירתו החוזרת של אזולאי ביקשה המאשימה להכריז עליו כעד עוין ולחקור אותו בחקירה נגדית.

לאור זאת בית משפט קמא הכריז על אזולאי כעד עוין והא נחקר בחקירה נגדית על ידי המאשימה. לאחר שמיעת העדויות החליט בית משפט קמא להעדיף את גרסת אזולאי כפי שזו נמסרה למשטרה בהודעתו ובשיחה המאוחרת יותר שנערכה עימו  (ת/25 + ת/28), וזאת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: " פקודת הראיות"). 

טענות המערער

עיקר ערעורו של המערער מופנה כנגד עצם הרשעתו בדין. לשיטתו טעה בית משפט קמא בעת הרשיעו בעבירה על סעיף 144(א) לחוק העונשין. ראשית מעלה המערער טענות ותמיהות בעניין חקירת המשטרה ופעולות חקירה אשר ננקטו ו/או לא ננקטו על ידי צוות החוקרים, ולכך כי בית משפט קמא לא התייחס למחדלים אלו;

המערער טוען כי אין לו רכב והוא אינו מחזיק ברישיון נהיגה, דבר שלו היה נבדק על ידי החוקרים היה מעלה סימני שאלה בדבר אמינותו של אזולאי שטען בהודעתו כי נסע עם המערער למקום כלשהו. המערער טוען עוד כי החוקרים לא חקרו את אותו סימן טוב שמזכיר אזולאי בעדותו, על מנת לאמת את גרסת אזולאי בעניין הקשר שבין המערער לסימן טוב, ו"העבודה" שכביכול היה אמור לבצע עבורו.

למרות שאזולאי הצביע על המקום המדויק אליו התלווה למערער, החוקרים לא הגיעו למקום, ולא ניסו לברר פרטים נוספים בעניין "העבודה" של המערער ועבור מי היה צריך לבצעה.

כמו כן החוקרים לא הראו למערער ו/או לבית המשפט את הקרטון שבתוכו נטען כי המטען הוחזק ואשר עליו נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער.