פסק-דין בתיק עפא 80111/05

השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד :

1.         ערעור על החלטת בית משפט השלום רמלה (כב' השופטת נ' קפלינסקי), בבש"א 1120/03 (תיק עיקרי, ת"א 1125/97, להלן: התיק העיקרי) מיום 27.1.05. בהחלטתו קבע בית המשפט כי על המערער לקיים את פסק הדין בתיק העיקרי מיום 28.6.98 (להלן: פסק הדין), אחרת ישא בתשלום של 500 ש"ח לכל יום הפרה החל מיום 2.2.05, וזאת על פי סמכותו לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה או פקודת הביזיון).

רקע

2.         ביום 28.6.98 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין המערער ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב) בתיק העיקרי.

 להלן עיקרי הפסיקתא שניתנה:

" על סמך התביעה ונספחיה ובהתאם להסכמת הצדדים אשר הגיעו לכלל הסכם פשרה הנני מחייבת את הנתבע 2 ומורה לו כדלקמן:

1.         להפסיק את השימוש החריג הנעשה על ידו ועל ידי כל הבא מטעמו או מכוחו, דהיינו - הפסקת שימוש שלא בהתאם לתנאי חוזה המשבצת וכן כל שימוש המבוצע שלא לצרכי חקלאות..

2.         ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע 2 לעשות שימוש חריג, משמע- שימוש שלא לצרכי חקלאות...

3.         ניתן בזה צו המורה לנתבע 2 להרוס את המבנים שנבנו שלא כדין וללא היתר בתחומי המשק...

4.           ניתן בזה עיכוב ביצוע של פסק הדין כמפורט לעיל לשנה מיום 5.4.98.

...".

צו עיכוב הביצוע ניתן על מנת לאפשר למערער להגיש בקשה לקבלת היתר לשימוש חורג.

3.         לאור אי קיום החיובים הנ"ל, הגיש המשיב ביום 21.1.03 בקשה לבית המשפט לאכוף על המערער לקיים את פסק הדין בתיק העיקרי במאסר או בקנס, בהתאם להוראות סעיף 6 לפקודה. מביקור מפקח מטעם המשיב במקרקעין ביום 17.2.02 עלה כי " המבנים משמשים כמסגריה, נגריה ומחנה פועלים בקרוונים" (בקשת המשיב).

המערער טען בתגובה לבקשה זו, כי אין בידו לקיים את פסק הדין, בשל הימצאותו של צד ג' המסרב להתפנות מן המקרקעין. כן טען כי על המשיב היה לנקוט בהליכים לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל).

החלטת בית משפט קמא

4.         בית המשפט קבע: " אין חולק כי המשיב לא מילא אחר מלוא חיוביו על פי פסק הדין" (עמ' 15). על המקרקעין מתנהלת נגריה בניהולו של אדם בשם מרק פיינשטרוי (להלן: השוכר).

המערער לא קיבל היתר לשימוש חורג ואין באפשרותו לקבל היתר מתאים.

לטענת המערער הוא ניסה לפנות את השוכר מן המקרקעין. הוא פנה אליו מספר פעמים אך הלה דרש פיצוי בסך 100,000 ש"ח, שלדברי המערער אין בידו לשלם. כן צרף המערער מכתב מאת עורך דינו אל השוכר ב"דרישה לפינוי וסילוק יד, התראה טרם הגשת תביעה".

בית משפט קמא קבע כי " המכתב אינו נושא תאריך ואין כל ראיה כי נשלח. תוכנו מצביע על כך שהמכתב נכתב רק לאחר שהמבקש (מינהל מקרקעי ישראל - ז' ה') פתח בהליכים על פי פקודת בזיון בית משפט.." (עמ' 16), בעוד פסק הדין ניתן ביום 5.4.98.

לבית משפט קמא הוגש עותק כתב התביעה שהוגש על ידי המערער כנגד השוכר ביום 2.9.04 (ת"א 58193/04 בית משפט שלום תל אביב יפו), ולמערער לא היה הסבר סביר מדוע התביעה הוגשה רק במועד זה, שש וחצי שנים אחרי פסק הדין, ולא במועד מוקדם יותר. לא הוצג עותק כתב ההגנה.

כן לא ניתן כל הסבר מדוע המערער לא העביר למשיב את פרטי השוכר המסרב להתפנות לאחר שבקשתו למתן היתר נדחתה.