השופט שמואל צור
1. אפרים תקוויתי ויואל ביתן (להלן -
המשיבים) היו עובדי יחידת הפיקוח על החי והצומח במשרד החקלאות (להלן -
יחידת הפיצוח). יחידה זו הוקמה בשנת 1994, במסגרת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) תשנ"ה-1994. תפקידה של יחידת הפיצוח היה לפקח על תנועות של תוצרת חקלאית לישראל מאזורים שהועברו לשליטת הרשות הפלסטינאית.
2. עובדי יחידת הפיצוח - ובהם המשיבים - הועסקו בחוזים מיוחדים, לתקופה קצובה, שהתחדשו מעת לעת.
3. בחודש ספטמבר 1999 החליטה הממשלה לבטל את יחידת הפיצוח. סמוך לאחר מכן הוחלט שלא לבטל את היחידה כליל אלא להסתפק בצימצום היקפה ופעילותה. במסגרת זו הוחלט על הפסקת העסקתם של 53 מתוך 120 עובדי היחידה (כ-45%), עד סוף אותה שנה.
4. המשיבים נימנו על אלה מבין עובדי יחידת הפיצוח שעבודתם הופסקה בסוף שנת 1999. יחד עימם היה גם מר אלי שדה אשר, עוד בחודש דצמבר 1999 (עוד לפני תום תקופת העסקתו), נקט הליך משפטי בבית הדין האזורי בבאר שבע למניעת פיטוריו (להלן -
מר שדה).
5. התביעה שהגיש מר שדה היתה למניעת פיטוריו, להחזרתו לעבודה ולפיצויים על הפסקת עבודתו שלא כדין. בתביעתו טען מר שדה כי נפלו פגמים בהליך פיטוריו. יחד עם תביעתו הגיש מר שדה בקשה לסעדים זמניים. ביום 31.1.00 החליט בית הדין האזורי כי בהחלטת המדינה להפסיק את העסקתו של מר שדה נפל פגם מהותי בכך שלא ניתנה לו זכות שימוע. על יסוד נימוק זה הורה בית הדין האזורי להחזיר את מר שדה לעבודה לפרק זמן של 90 ימים, תוך מתן אפשרות למדינה לתקן את הפגם על ידי קיום הליך של שימוע. על החלטה זו ערערה המדינה וערעורה התקבל (בש"א 1045/00
מדינת ישראל - אלי שדה, פד"ע לה' 355). בפסק דין מיום 10.4.00 נקבע כי לא היה מקום - במסגרת הליך ביניים - להורות על קיום הליך של שימוע תוך החזרת מר שדה לעבודה. עם זאת נקבע כי מר שדה יועסק ביחידה מיום 1.2.00 ועד30.4.00, כפי שקבע בית הדין האזורי.
6. במחצית חודש פברואר 2000, היינו - לאחר שניתן צו הביניים בתביעתו של מר אלי שדה ולפני שצו זה בוטל בערעור, הגישו המשיבים לבית הדין האזורי בתל אביב תביעות למתן צו להחזרתם לעבודה. תביעות דומות הגישו מספר עובדים נוספים של יחידת הפיצוח שעבודתם הופסקה. במסגרת התביעות, ביקשו המשיבים גם סעדים זמניים, אך חזרו בהם מבקשה זו וביקשו לקיים דיון בתביעתם לגופה (פרוטוקול והחלטה מיום 8.2.00 בבית הדין האזורי בתל אביב).
כל התביעות שהוגשו לבית הדין האזורי בתל אביב הועברו לדיון לבית הדין האזורי בבאר שבע.
7. במהלך דיון מוקדם מיום 15.3.00 בתביעתם של המשיבים בבית הדין האזורי בבאר-שבע, הודיעה נציגת המדינה כי "... לעניין השימוע, אין לי התנגדות לדחות את המשך הדיון בשאלה זו עד לאחר מתן החלטה בעניינו של אלי שדה, אשר מטבע הדברים ניישם אותה לגבי כולם". על רקע הודעה זו ניתנה החלטה, בהסכמה, לפיה "...יידחה הבירור בעניין טענות השימוע של התובעים (הם המשיבים כאן - ש.צ.) עד למתן החלטה בעניינו של מר אלי שדה במסגרת תיק עב' 2308/99 ".
8. ביום 18.7.02 נתן בית הדין האזורי את פסק דינו בתביעתו של מר שדה. בית הדין האזורי קבע שנפל פגם בפיטוריו של מר שדה בכך שלא ניתנה לו זכות שימוע, בכך שלא קוימה התייעצות מתאימה עם ועד העובדים ובשל העדר תיעוד מתאים של אמות המידה והשיקולים שעמדו ביסוד הפיטורים. בית הדין האזורי הורה להחזיר את מר שדה לעבודה ביחידה, תוך תשלום שכרו מיום הפסקת עבודתו. על פסק דין זה הגישה המדינה ערעור (ע"ע 1303/02). ערעור המדינה נדחה בפסק דין חלקי מיום 18.9.02, אשר הנימוקים לו ניתנו בפסק דין משלים מיום 6.3.03. בנימוקי פסק הדין עמדנו על הפגמים החמורים שנפלו בהחלטת המדינה להפסיק את העסקתו של מר שדה ועל התוצאה המתחייבת מכך. קבענו כי הפגמים שנפלו בהחלטת המדינה מצדיקים את ביטול ההחלטה. קבענו - על רקע הצהרת המדינה במהלך אותו משפט כי אם ייקבע בפסק דין סופי כי פיטוריו של שדה אינם חוקיים, לא תיטען טענה כלשהי הנובעת מחלוף הזמן או כי אדם אחר מועסק במשרה (הצהרת "גור אריה") - כי על המדינה לכבד את הצהרתה ולהחזיר את מר שדה לעבודה. כמו כן אישרנו את פסק דינו של בית הדין האזורי המחייב את המדינה לשלם את שכרו של מר שדה מיום הפסקת עבודתו ועד להחזרתו לעבודה.
9. אשר לעניינם של המשיבים השאלה שעמדה לדיון בבית הדין האזורי ובפנינו היתה האם ובאיזו מידה יש ליישם את הפסיקה בעניינו של מר שדה עליהם. בקשר לכך ציין בית הדין האזורי - בצדק - כי אין חולק שכל הפגמים שנפלו בהליך פיטוריו של מר שדה שרירים ותקפים גם כלפי המשיבים. השאלה היחידה שעמדה לדיון היתה אפוא עד כמה עניינם של המשיבים שונה מעניינו של מר שדה והאם - בשל כך - יש לפסוק להם סעד שונה מזה שנפסק למר שדה.
10. בית הדין האזורי פסק שסעד האכיפה הוא סעד שבשיקול דעת והוא ייפסק בהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל עניין. בית הדין האזורי ציין כי תביעתם של המשיבים הוגשה עוד בפברואר 2000, כ- 3 חדשים לאחר שקיבלו הודעה על הפסקת עבודתם, ופרק זמן זה אין בו כדי לשלול את זכותם לסעד של אכיפה. בית הדין האזורי עמד על הצהרת המדינה שניתנה בעניינם של המשיבים כי דין הפסיקה בעניינו של שדה יחול גם בעניינם וקבע לבסוף כי לא מצא מקום לאבחן בין עניינם של המשיבים לבין עניינו של מר שדה. לפיכך הורה בית הדין האזורי על החזרת המשיבים לעבודה לא יאוחר מיום 1.1.05 ופסק להם פיצוי בגובה של 26 משכורות, ממועד ההכרעה בעניינו של מר שדה (ספטמבר 2002) ועד למועד פסק הדין בעניינם של המשיבים (נובמבר 2004), בניכוי סכומים שקיבלו המשיבים עקב הפסקת עבודתם (סעיף 30 לפסק הדין).
11. על פסק דין זה מערערים בפנינו המדינה מצד אחד והמשיבים מצד שני. בערעורה מצביעה המדינה על השוני בין עניינם של המשיבים לבין עניינו של מר שדה. שוני זה נעוץ, לטענת המדינה, בכך שהמשיבים נקטו הליך זמן רב (יחסית) לאחר סיום עבודתם בעוד מר שדה נקט הליך עוד טרם הסתיימה תקופת עבודתו. עוד טוענת המדינה כי בעניינו של מר שדה ניתנה הצהרת "גור אריה" בעוד שבעניינם של המשיבים ניתנה הצהרה אחרת המתייחסת לעניין קבלת נסיבות הפיטורים, אך לא לעניין הסעד שייפסק. עוד טוענת המדינה כי המשיבים - בניגוד למר שדה - חזרו בהם מהבקשה לסעד זמני וכי עניינם הסתיים בבית הדין האזורי כ-5 שנים לאחר סיום עבודתם.
מוסיפה המדינה וטוענת כי, במקרה של פיטורים שלא כדין, דרך המלך היא הענקת סעד של פיצוי כספי ולא סעד של אכיפה. עוד טוענת המדינה כי בעניינם של המשיבים פסק בית הדין האזורי פיצוי כספי בסכום גבוה במיוחד שאינו תואם את מדיניות בית הדין בסוגיה זו וכי במקרה של צו להחזרה לעבודה, אין הצדקה לפסוק פיצוי כספי לכל תקופת הפסקת העבודה.
לעניין ערעור המדינה המשיבים תומכים בפסיקת בית הדין האזורי. בערעור שכנגד מוסיפים וטוענים המשיבים כי היה על בית הדין האזורי לפסוק להם פיצוי לכל התקופה שמיום הפסקת עבודתם (דצמבר 1999) ועד מועד פסיקת בית הדין האזורי (נובמבר 2004).
דיון והכרעה
12. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה, אנו מוצאים כי דין ערעור המדינה להתקבל וכי דין הערעור שכנגד של המשיבים להידחות.
13. עניינם של המשיבים ועניינו של מר אלי שדה הוא דומה מצד אחד ושונה מצדדים אחרים. המשיבים, כמו מר אלי שדה, הועסקו ביחידת הפיצוח ועבודתם הופסקה ביחידה לקראת סוף שנת 1999. הפגמים שנפלו בהחלטת הפיטורים של מר אלי שדה - על כל החומרה הנודעת להם - חלו גם בעניינם של המשיבים. אכן, המשיבים - כמו מר שדה - פוטרו שלא כדין משרותם במדינה, כפי שנפסק בפסק הדין בעניינו של שדה. אולם עניינם של המשיבים שונה מעניינו של מר שדה בכמה וכמה פרמטרים אשר, בהצטברותם יחדיו, מצדיקים נקיטת גישה שונה בעניינם:
(1)
מועד נקיטת ההליכים: מר שדה פנה לבית הדין האזורי בתביעה לביטול פיטוריו עוד בתוך תקופת עבודתו (דצמבר 1999). המשיבים פנו לבית הדין האזורי במחצית חודש פברואר, כחודש וחצי לאחר מועד הפסקת עבודתם. בנסיבות העניין יש משקל מסוים לשוני זה במועד נקיטת ההליכים.
(2)
סעד זמני: מר שדה ביקש בבית הדין האזורי סעד זמני להחזרתו לעבודה ובקשתו התקבלה והוא הוחזר לעבודה לתקופה של שלושה חודשים. אמנם, לימים, החלטה זו בוטלה בבית הדין הארצי אך תוצאתה נותרה בעינה. לעומתו, המשיבים הגישו בקשה לסעד זמני, אך חזרו בהם ממנה ועמדו רק על תביעתם העיקרית.