אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק על"ע 1919/02

פסק-דין בתיק על"ע 1919/02

תאריך פרסום : 24/07/2005 | גרסת הדפסה
על"ע
בית המשפט העליון
1919-02,1968-02,3386-02,3621-02,9685-03,10050-03
14/09/2004
בפני השופט:
1. אליהו מצא
2. סלים ג'ובראן
3. עדנה ארבל


- נגד -
התובע:
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו
עו"ד ע' ויצמן
הנתבע:
דוד מילשטיין עו"ד
עו"ד דוד מילשטיין
פסק-דין

המשנה לנשיא א' מצא:

         עורך-הדין דוד מילשטיין (המערער) עמד לדין משמעתי, לפני ערכאות השיפוט של לשכת עורכי-הדין (הלשכה), על-פי סדרה בת שש קובלנות שהוגשו נגדו על-ידי הוועד המחוזי של הלשכה בתל-אביב (הוועד המחוזי). עניינה של כל אחת מן הקובלנות היה בפרשה עובדתית אחרת, שבגדר מעורבותו בה ביצע המערער עבירות משמעת, בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (החוק), ולכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (הכללים). בית-הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה בתל-אביב (בית-הדין המחוזי), שלפניו נדונו הקובלנות, הרשיע את המערער (לאחר שמיעת ראיות וטענות) בכל עבירות המשמעת שיוחסו לו. ובית-הדין המשמעתי הארצי של הלשכה (בית-הדין הארצי), שלפניו השיגו המערער (על צדקת הרשעותיו ועל חומרת עונשיו) והוועד המחוזי (על קולת העונשים), אישר את כל הרשעותיו של המערער, אך בחלק מן המקרים ראה להתערב בעונשים המשמעתיים שנגזרו עליו. בכל שש הפרשיות הגישו המערער והוועד המחוזי ערעורים לבית-משפט זה, וכל שנים-עשר הערעורים נדונו לפנינו, בזה אחר זה, במסגרת ישיבה אחת. בשישה מן הערעורים, שהופנו כנגד שלושה מפסקי-דינו של בית-הדין הארצי, הכרענו על אתר. בששת הערעורים האחרים, שהופנו כנגד שלושה פסקי-דין אחרים של בית-הדין הארצי, נכריע במסגרת פסק-דין זה. המשותף לשלוש הפרשיות שלפנינו הוא, שבכולן יוחסו למערער מעשים ומחדלים שיש בהם משום הפרה חמורה של חובת נאמנותו כלפי מי שהיו לקוחותיו. עד שנעמוד, בתמצית, על עיקריה של כל אחת משלוש הפרשיות, נקדים ונאמר, כי לא מצאנו גם שמץ של ממש אף לא באחת מהשגותיו של המערער על צדקת הרשעותיו, בעוד שטיעוני הוועד המחוזי - בערעוריו על קולת עונשיו של המערער - שכנעונו כי יש מקום להתערב בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי.

על"ע 1919/02, על"ע 1968/02

2.        המערער ערך חוזה מכר, שלפיו מכרו הוא ורעייתו למתלוננת את זכויותיהם בדירה פלונית. עם כריתת החוזה שילמה המתלוננת למערער על חשבון התמורה כ-120,000 דולר. את יתרת המחיר, בסך השווה לכ-20,000 דולר, התחייבה לשלם במועד שבו, לפי החוזה, אמורים היו המוכרים להעביר לה את זכויותיהם בדירה. דא עקא שזכויות המערער ורעייתו בדירה היו משועבדות לטובת בנק למשכנתאות, וכן נרשמו לגביהן הערות אזהרה לטובת פקיד השומה (בגין חוב של המערער לשלטונות המס) ולטובת בנו של המערער. המתלוננת, עולה חדשה קשישה, הסבירה למערער, כי לתשלום יתרת חובה על חשבון מחיר הדירה תזדקק לנטילת הלוואה כנגד משכנתא. המערער הניח את דעתה כי יסייע לה בכך ויעביר לה את מלוא הזכויות בדירה. אך המערער התמהמה בגרירת המשכנתא שרבצה על הדירה וכן לא פעל להסרת ההערות שנרשמו לטובת פקיד השומה ולטובת בנו. בכך קלע את המתלוננת למילכוד, שלנוכח השעבודים שרבצו על זכויות המוכרים בדירה, לא יכלה לקבל הלוואה מבנק למשכנתאות. בשל המניעה שיצר המערער בהתנהגותו לא עלה בידי המתלוננת לשלם לו את יתרת המחיר. המערער מסר למתלוננת את החזקה בדירה, אך משלא שילמה לו את יתרת המחיר לא העביר לה את הזכויות בה. בדיעבד הוברר כי בחוזה המכר, עליו החתים את המתלוננת, כלל המערער תנאי המקנה לו ולאשתו זכות סירוב ראשונה בגין החלטת הרוכשת למכור או להשכיר את דירתה.

           יצוין כי המתלוננת, שלא שלטה בעברית, שאלה את המערער (עוד בשלב ההתקשרות) אם אינה נזקקת לעורך-דין משלה; והמערער, לא זה בלבד שלא עודד אותה לעשות כן, אלא להיפך - הניח את דעתה כי אל לה לדאוג וכי בהיותו עורך-דין יטפל בעניינה באמונה. המתלוננת, שסמכה על דברתו, לא פנתה לעורך-דין; אך משנוכחה לאיזו תסבוכת קלע אותה המערער התלוננה עליו לפני מוסדות הלשכה. גם משהוגשה נגדו הקובלנה, לא טרח המערער להעביר את הזכויות בדירה למתלוננת. כדי להשיג זאת נאלצה המתלוננת להגיש נגדו תובענה אזרחית, וכעולה מפסק-דינו של בית-הדין הארצי, רק משחויב לכך על-ידי בית-המשפט האזרחי (והיה זה לאחר מתן פסק-דינו של בית-הדין המחוזי), ולאחר שקיבל מן המתלוננת את יתרת התמורה, הסיר המערער את המשכנתא ואת הערות האזהרה שרבצו על הדירה והעביר למתלוננת את הזכויות בה.

3.        בשל התנהגותו בפרשה זו הורשע המערער בעבירות על סעיפים 53, 54 ו-61 לחוק ועל סעיף 2 לכללים, שעניינן בהפרת חובתו לייצוגה של המתלוננת כלקוחתו, בפגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין ובמעשים ומחדלים שאינם הולמים את המקצוע. בית-הדין המחוזי גזר עליו חמישה חודשי השעיה בפועל וקנס בסך 3,000 ש"ח. בית-הדין הארצי דחה את ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש, ובקבלו בחלקו את ערעורו של הוועד המחוזי הטיל על המערער עונש השעיה בפועל לתקופה בת שישה (תחת חמישה) חודשים.

           המערער השיג לפנינו על צדקת הרשעתו. רוב טענותיו הופנו נגד ממצאים עובדתיים מובהקים שנקבעו על-ידי בית-הדין המחוזי. בית-הדין הארצי לא ראה יסוד להתערב בממצאים אלה, ומסקנתו מקובלת אף עלינו. ברם, למערער הייתה גם טענה המתיימרת להיות משפטית, והיא, כי משפעל במסגרת עסקה פרטית שהיה צד לה לא חלו עליו החובות החלות על עורך-דין כלפי לקוחו. בטענה זו אין כל ממש. בזכות מעמדם המקצועי נתפסים עורכי-הדין בעיני הציבור - וכך אכן ראוי שיהיה - כמי שניתן לסמוך ללא היסוס על אמינותם האישית. ככלל, ובשל ניגוד האינטרסים הכרוך בכך, ראוי לעורך-דין שלא לקבל על עצמו לבצע שירות מקצועי גם בעבור מי שהתקשר בעסקה עם לקוחו; לא-כל-שכן, שראוי לו להימנע מכך כשהמדובר בעסקה שהוא עצמו צד לה. אך אם הוא נוטל על עצמו לבצע שירות מקצועי כזה, האחר שהתקשר בעסקה הופך בכך ללקוחו ועל עורך-הדין חלה כלפיו, ואף ביתר-שאת, חובת הנאמנות שחב עורך-דין ללקוחו. בענייננו, יש להזכיר, שאלה המתלוננת את המערער במפורש, אם אינה נזקקת לעורך-דין שייצג את עניינה, ולכך השיב המערער כי אינה נזקקת לעורך-דין, שכן בהיותו עורך-דין יטפל בעניינם המשותף בעצמו, יסייע לה בהשגת המשכנתא ויעביר לה את הזכויות בדירה. בכך, ולצורך העסקה המשותפת, הפך המערער את המתלוננת ללקוחתו (ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א-2001) בעמ' 144-143 וה"ש 8). בהיותו בעל עניין אישי בעסקה חלה עליו כלפיה חובת נאמנות כפולה ומכופלת (קלינג, שם, בעמ' 169). אך הוא מעל באמונה של המתלוננת ובחובות האתיות שמקצועו הטיל עליו.

4.        בא-כוח הוועד המחוזי טען כי עונש ההשעיה שנגזר על המערער על-ידי בית-הדין הארצי אינו מהווה תגובה עונשית הולמת לחומרתן של עבירות המשמעת שביצע המערער בפרשה הנדונה. טענה זו מקובלת עלינו. מטרתה של הענישה המשמעתית היא לשמור על כבודו של מקצוע עריכת-הדין. עורכי-דין הסוטים מנורמת ההתנהגות המצופה מהם מערערים בכך את האמון שהציבור הרחב רוחש לעורכי-הדין בזכות מעמדם המקצועי. הענישה על סטייה חמורה מנורמת ההתנהגות חייבת לספק גם את מגמת ההרתעה של עברייני-משמעת בכוח. המערער הפר, באורח בוטה, את חובתו האתית. מטיעונו לפנינו יכולנו אף להתרשם שכלל אינו מבין, וממילא הריהו נעדר יכולת להפנים, את חומרת כישלונו. מהרשעותיו הקודמות בעבירות משמעת, וממעורבותו בפרשיות נוספות שנדונו לפנינו במועד שבו נשמעו הערעורים נשוא פסק-דין זה, נקל אף להיווכח כי ענייננו אינו במי שבהיסח הדעת, או באורח חריג מדרכו הרגילה, נכשל בביצוע עבירות משמעת חמורות.

על"ע 3621/02, על"ע 3386/02  

5.        בשנת 1983 קיבל המערער על עצמו את הטיפול ברישום זכויות המתלונן בדירת מגורים אותה רכש המתלונן מעיזבון אישה שנפטרה. המתלונן שילם למערער את מלוא שכרו מראש וציפה להעברת הזכויות בדירה על שמו. ביצוע הרישום חייב את המערער להתגבר על מכשולים פורמליים מסוימים. אך המערער לא עשה את המוטל עליו וזכויות המתלונן בדירה לא נרשמו. בקובלנה שהוגשה נגדו (בשנת 2000) יוחסו למערער הפרת חובת נאמנות ללקוח, בניגוד לסעיפים 53, 60 ו-61 לחוק וסעיף 2 לכללים, וכן עבירות שעניינן בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין והפוגעת בכבוד המקצוע. משהודיע המערער לבית-הדין המחוזי, כי הוא עומד לסיים את טיפולו בעניינו של המתלונן, עיכב בית-הדין את הדיון בקובלנה; ולבקשת המערער שב והעניק לו ארכות נוספות אחדות לסיום הטיפול, שלטענתו החוזרת ונשנית של המערער עמד על סף גמירה. אלא שגם לנוכח הקובלנה המרחפת מעל לראשו חדל המערער מלעשות את המוטל עליו. בהרשיעו את המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו קבע בית-הדין המחוזי, כי מאז קיבל את הטיפול בעניין אכן ביצע המערער פעולות שונות אלא שבין פעולה לפעולה חלפו שנים. לנוכח התחשבותו בעובדה, שהמערער בכל זאת עשה פעולות כלשהן לקידום הטיפול בעניינו של המתלונן, החליט בית-הדין המחוזי להסתפק בשנת השעיה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 3,000 ש"ח. ולנוכח הצהרת המערער, כי הוא עומד להשלים את טיפולו בעניינו של המתלונן, חייבו בית-הדין המחוזי בתשלום הוצאות לוועד המחוזי בסך 30,000 ש"ח, תוך שקבע שאם בתוך תשעה חודשים ימציא המערער ללשכה נסח רישום שיוכיח כי הזכויות בדירה נרשמו בשמו של המתלונן, חיוב זה יבוטל. אך גם חיוב מתנה זה לא הניע את המערער למלא את חובתו כלפי המתלונן. בדחותו את ערעורו על ההרשעה קבע בית-הדין הארצי, כי המערער לא הראה כי במסקנות שאליהן הגיע בית-הדין המחוזי נפל פגם כלשהו. בית-הדין הארצי אף לא ראה מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המערער לפי גזר-דינו של בית-הדין המחוזי.

6.        הדיון לפני בית-הדין המחוזי הסתיים ביום 16.2.01, ואילו פסק-דינו של בית-הדין הארצי ניתן ביום 7.4.02. משהתכנסנו לדון בערעורים, ביום 8.9.04 - היינו כשלוש שנים וחצי לאחר סיום הדיון בבית-הדין המחוזי וכשנתיים וחצי לאחר מתן פסק-דינו של בית-הדין הארצי - הסתבר לנו, למרבה הפליאה והתמיהה, כי המערער טרם עשה את הנדרש לרישום זכויותיו של המתלונן בדירה. המערער טען, שכבר עשה את כל הדרוש לביצוע הרישום, אלא שחרף דרישותיו המתלונן טרם המציא לו אישור מאת הרשות המקומית על סילוק חובותיו כלפיה. טענה זו, שלא הועלתה לפני ערכאות קמא, לא הייתה ראויה להישמע לפנינו. אך ממה שהצהיר לפנינו בא-כוח הוועד המחוזי, בהסתמכו על מסמך שהציג המתלונן לפניו, עלה, כי גם לגופה אין בטענת המערער ממש.

           בין כך ובין כך, דין ערעורו של המערער להידחות. נשוב ונזכיר: מאז המועד שבו נטל המערער על עצמו את הטיפול בעניינו של המתלונן, וגבה מידו את מלוא שכרו, חלפו כעשרים ואחת שנים. הגם שמעיקרא היה על המערער להתגבר על קשיים מוקדמים מסוימים, אין כלל מקום לפקפק בצדקת מסקנתן של ערכאות הדין המשמעתי, כי המערער הפר את חובת הנאמנות שחב ללקוחו. הניסיון לתרץ סחבת כה חמורה בטיפול בעניינו של לקוח בקיום סיבות או נסיבות אובייקטיוויות, נידון על-פניו לכישלון. די באורך התקופה, שבה חדל המערער מלעשות את המוטל עליו, כדי להקים חזקה שבעובדה לחובתו, כי ברשלנות חמורה הזניח את הטיפול בעניין של לקוחו. הנטל לסתור חזקה זו רבץ על המערער, ובכך המערער נכשל.

7.        המסקנה המתבקשת היא שדין ערעורו של המערער להידחות והשאלה היחידה הניצבת לפנינו היא אם העונשים שהושתו עליו בבית-הדין המחוזי, ואושרו בפסק-דינו של בית-הדין הארצי, נותנים ביטוי ראוי לחומרת התנהגותו של המערער. אנו סבורים כי גם ביחס לפרשה זו יש להשיב לשאלה האמורה בשלילה. חובת הנאמנות המוטלת על עורך-דין כלפי לקוחו כוללת, בין היתר, חובה לטפל בעניינו של הלקוח במסירות ובשקידה. עורך-דין המקבל על עצמו לטפל בעניינו של לקוח, אך במשך שנים מזניח את הטיפול בעניינו, נושא באחריות להפרה חמורה של חובת הנאמנות המוטלת עליו. בכך יש גם משום התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת-הדין ומשום פגיעה בכבוד המקצוע. יתר-על-כן: עורך-דין הפועל בעניין של לקוחו כדרך שפעל המערער בפרשתנו מעורר ספק ממשי בדבר עצם היותו ראוי וכשיר להימנות עם ציבור עורכי-הדין.

על"ע 9685/03 ועל"ע 10050/03

8.        מעשה פשוט בתכלית, אלא שפשטותו אינה גורעת מחומרתו: ביום 5.1.1996 חתמו המתלוננים, לקוחותיו של המערער, על חוזה לרכישת דירה. במעמד זה הפקידו בידי המערער שיק בנקאי בסך 156,700 ש"ח, על-מנת שיפקידו בחשבון נאמנות וישלם את תמורתו למוכרים לאחר שהבית שבו מצויה הדירה יירשם כבית משותף. משחלפו כמה שנים, והליך רישומו של הבית טרם הושלם, ביקשו המתלוננים מהמערער דין-וחשבון על מצב פיקדונם. המערער לא השיב לבקשתם ואף אישור על כך שהפקיד את השיק בחשבון נאמנות לא היה בידו להראות להם. לאחר שהמתלוננים פנו למשטרה המציא להם מסמך המעיד כי ביום 3.7.2000 הפקיד סך 163,500 ש"ח בחשבון נאמנות הנושא ריבית בשיעור 6% לשנה. בעקבות תלונתם נגדו הואשם המערער לפני בית-הדין המחוזי בעבירות לפי סעיפים 53, 54 ו-61 לחוק, שעניינן בהפרת חובת נאמנות ללקוח ובמעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ושאינם הולמים את המקצוע, וכן בעבירות לפי סעיפים 39, 41 ו-42 לכללים, שעניינן באי הפקדת פיקדון בחשבון נפרד, באי-שמירת ערכו של הפיקדון ובאי-מתן דין-וחשבון כספי ללקוחותיו על מצב הפיקדון. המערער התגונן בטענה, כי הפקיד את השיק בחשבון פיקדון נפרד, אך משלא היה בידו להציג תיעוד המאשר את טענתו, דחה בית-הדין המחוזי את גרסתו והרשיעו בעבירות שיוחסו לו. בשל הרשעתו נגזרו על המערער שישה חודשי השעיה בפועל ושנת השעיה על-תנאי למשך שנתיים. כן חויב המערער בתשלום הוצאות בסך 2,000 ש"ח. בית-הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער וכן את ערעור הוועד המחוזי (כנגד קולת העונש).

9.        בטיעונו לפנינו ניסה המערער לשכנענו, כי אף בהיעדר תיעוד על הפקדת השיק בחשבון פיקדון, היה על בית-הדין המחוזי לקבל את גרסתו, כי הפקיד את השיק כדת וכדין. הכיצד? המערער הראה שאי-אז בעבר אכן פתח חשבון פיקדון בבנק. כן ביקש להראות כי במועדים שונים, לאחר התאריך 5.1.1996 שבו נמסר השיק לידיו, הייתה בחשבון זה יתרה בסכום גבוה מסך 156,700 ש"ח. לדבריו, נבעה יתרה זו מהפקדת סכום הקרן של השיק בצירוף הרווחים שהיתוספו לקרן. בטיעון זה אין כדי להועיל למערער. יצוין, כי בטיעונו לפני בית-הדין הארצי הסתמך המערער על המסמך (אותו הציג לפני המתלוננים לאחר שהללו פנו למשטרה), אשר העיד כי ביום 3.7.2000 הפקיד בחשבון הפיקדון שלו סך 163,500 ש"ח. בית-הדין הארצי דחה את טענתו. בית-הדין חישב ומצא, שמאז מועד הפקדת השיק בידיו (5.1.1996) ועד ליום 3.7.2000, שבו נערך מסמך ההפקדה האמור, היתוספה לסכום הקרן ריבית בשיעור של כ-1% לשנה, בעוד שאילו נכון היה שמקור הסכום שהופקד על-ידיו היה באותו שיק, הרי שלפי תנאי הפיקדון, שהבטיחו ריבית בשיעור 6% לשנה, צריך היה החשבון להראות יתרת זכות גבוהה בהרבה. לדידי, כלל אין מקום לחישובים מסוג זה. כדי לצאת ידי חובתו היה על המערער להראות כי במועד סמוך לתאריך 5.1.1996 הפקיד בחשבון נאמנות את השיק הבנקאי המקורי שהופקד בידיו; והמערער כלל לא הסביר, מה מנע ממנו מלהשיג מסמך בנקאי המעיד על כך ולהציגו כראיה. העובדה שבמועד שחל שנים אחדות לאחר מועד קבלת השיק הפקיד בחשבון בנק סכום גבוה יותר אינה מלמדת מאומה ולכן אינה מוציאה אותו ידי חובה. מטעם זה גם לא מצאתי טעם בבקשת המערער, בערעורו לפנינו, כי נחזיר את ההליך לבית-הדין המחוזי במטרה לאפשר לו לנסות פעם נוספת לשכנע את בית-הדין באמיתות גרסתו.

10.      נראה כי מי שמכרו למתלוננים את דירתם כבר קיבלו מידי המערער את המגיע להם מסכום הפיקדון. אך בכך לא נרפא הפגם האתי החמור שדבק במחדליו של המערער להפקיד את השיק בחשבון נאמנות, לשמור כראוי על ערכו של הפיקדון ולספק למתלוננים נתונים מלאים כדרישתם על מצבו של הפיקדון במועד שבו התבקש על-ידם לעשות כן. בצדק טען בא-כוח הוועד המחוזי כי בניהול כספי לקוחותיהם מצווים עורכי-הדין לנהוג על-פי הכללים ככתבם וכלשונם. אין המדובר רק בחובה להפקיד את הכספים בחשבון נפרד, אלא גם בחובה לקבל את הוראות הלקוח ביחס לאופן השקעתם של הכספים ולפעול על-פיהן; ובהיעדר הוראות כאמור להשקיע את הכספים ולנהלם באורח סביר. כן המדובר בחובה לדווח ללקוח על מצב הפיקדון ולהמציא לו, לבקשתו, את כל התיעוד שעליו סומך הדיווח (קלינג, שם, בעמ' 101-108). בענייננו עולה, כי במשך שנים אחדות עשה המערער בפיקדון שנמסר לידיו הנאמנות כבתוך שלו, ומנדרש לדווח למתלוננים על מצב הפיקדון התחמק מן הדרישה. בכל אלה הפר המערער באורח בוטה את חובותיו כלפי לקוחותיו. הרשעתו אפוא בדין יסודה, והשאלה היחידה שנותרה להכרעה היא אם העונש המשמעתי שנגזר עליו נותן ביטוי ראוי לחומרה הרבה שאפיינה את התנהגותו. נראה לי כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. בקביעת עונשו המשמעתי של המערער היה על בתי-הדין של הלשכה לייחס משקל הן למהות העבירות המשמעתיות, המחייבות התחשבות גם בצורכי ההגנה על ציבור לקוחותיהם של עורכי-הדין, ומכאן גם בשיקולי הרתעתם של הרבים מפני מעשים דומים, והן לעברו המשמעתי הלקוי של המערער. עונש השעיה בפועל לתקופה של שישה חודשים אינו מהווה, בנסיבות העניין, עונש משמעתי ראוי לשמו.

סיכומו-של-דבר

11.      מן האמור עולה כי יש לדחות את ערעוריו של המערער בעל"ע 1968/02, על"ע 3621/02 ועל"ע 10050/03, ומאידך כי יש לקבל את ערעורי הוועד המחוזי על קולת עונשיו של המערער בעל"ע 1919/02, על"ע 3386/02 ועל"ע 9685/03. עונשי ההשעיה שנגזרו על המערער בערכאות המשמעת של הלשכה, בשל כל אחת משלוש הפרשיות נשוא פסק-דין זה, מתבטלים. התלבטנו בדבר תקופת ההשעיה שיש לגזור על המערער. חומרת עבירותיו והיותו בעל עבר משמעתי לקוי הצדיקו לגזור עליו תקופת השעיה בפועל ארוכה יותר, אך בקביעת תקופת ההשעיה שתיגזר עליו הנחינו את עצמנו על-פי העיקרון שלפיו אין ממצים עם נאשם את הדין בערעור. אשר-על-כן הננו גוזרים על המערער - בשל כל שלוש הפרשיות כמכלול אחד - עונש השעיה בפועל לתקופה בת חמש שנים. תקופה זו ירצה המערער, החל מיום 1.11.2004, באופן מצטבר לכל עונש השעיה אחר שנגזר עליו על-פי פסק-דין שהפך חלוט לפני מועדו של פסק-דין זה. כן הננו גוזרים על המערער שתי שנות השעיה על-תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים, שמניינן מתום תקופת השעייתו בפועל, לא יעבור המערער עבירת משמעת נוספת מבין העבירות שבהן הורשע בפרשה נשוא הערעורים הנדונים. עונשי הקנסות והחיובים בהוצאות שהוטלו על המערער או אושרו בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי נותרים על כנם.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ