פסק-דין בתיק עבל 630/06

השופט יגאל פליטמן

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת עדנה קוטן ונציגי הציבור מר אסחאק סלים ומר ישראל סולומון; בל 1529/03) בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בפגיעה בצווארה ובגבה כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

2.      הרקע העובדתי:

         א.        המערערת הועסקה ככספרית בבנק דיסקונט החל משנת 1982 ועד לשנת 2002.

          ב.         ביום 24.4.2001 הגישה המערערת תביעה למשיב (להלן- המוסד), בו ציינה את התאריך 7.1.1992 כתאריך בו נפגעה בעבודתה, בו נכתב רק כי "הכאבים החלו בזמן העבודה...".

           ג.         ביום 16.10.2001 דחה המוסד את תביעתה של המערערת מן הטעם ש"לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב העבודה...". על כך הגישה המערערת תביעתה לבית הדין האזורי.

3.      בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת להכיר בפגיעה בצווארה ובגבה כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המיקרוטראומה, מן הטעמים הבאים:

         א.        טענתה של המערערת, לפיה מדובר ב"כפיפות חוזרות ונשנות" בגבה, הופיעה לראשונה רק בכתב התביעה אשר הוגש לבית הדין האזורי. תלונה זו לא הועלתה על ידי המערערת בפני מי מן הרופאים הרבים אותם ביקרה במהלך השנים החל משנת 1992, עת הופיעו לראשונה הכאבים בגבה, לטענתה, ואף לא הועלתה בפני המוסד בטופס תביעתה או בהודעתה לחוקר מטעם המוסד.

          ב.         המערערת גרסה בכתב התביעה ובתצהירה כי מדובר ב"כפיפות גב חוזרות ונשנות", ואילו בעדותה בפני בית הדין תיארה מגוון רחב יותר של פעולות הפועלות על מקומות שונים בגוף, ולאו דווקא על גבה של המערערת, ואשר אינן מבוצעות ברצף וללא הפסקה במהלך עבודתה של המערערת ככספרית המשרתת לקוחות. גם בין תיאורה של המערערת את התנועות החוזרות ונשנות שביצעה באופן יום יומי לבין תיאורו של ד"ר גנץ, אשר את חוות דעתו הגישה המערערת מטעמה, נפלו סתירות  שקשה ליישבן.

מטעמים אלו ולאחר בחינת הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את תביעתה, וכי מן הדין לדחותה.

4.      בערעורה בפנינו טענה המערערת כי שגה בית הדין האזורי בקובעו, בניגוד להלכה הפסוקה, כי היה עליה להוכיח ולפרט את קיומה של המיקרוטראומה בעניינה, תורה אשר איננה מצויה בידיעתו של כל אדם, ולא להראות ראשית ראיה בלבד. לטענתה, הראתה כבר מתחילתו של ההליך תשתית עובדתית אשר יש בה כדי לבסס קיומה של מיקרוטראומה, הן בפני המוסד והן במסמכים הרפואיים. עוד טענה, כי מן הראוי היה כי הקשר הסיבתי ייבדק גם מן הבחינה הרפואית, ולא למנוע את אפשרות הוכחתו מסיבות טכניות בלבד.

5.      בישיבת קדם הערעור ביקשה ב"כ המוסד להכתיב סיכומיה לפרוטוקול, ובהם טענה כי בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת הן מטעמי מהימנות, והן בגלל שמתיאוריה של המערערת עולה תמונה של ביצוע מגוון של פעולות ולא חזרה על אותה תנועה.

ב"כ המערערת הגישה לאחר מכן סיכומיה בכתב.

6.      דיון והכרעה:

   א.                    לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לראיות שבתיק, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. מקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה. בית הדין האזורי השתית את מסקנותיו על חומר הראיות, כשהוא מקיף את המחלוקת על כל פניה, תוך ניתוח מפורט. מסקנותיו מעוגנות, אפוא, בחומר הראיות, וניתוחו המשפטי, בהתחשב בכל האמור, נכון.

    ב.                     משכך הוא, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

6.   סוף דבר -  הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח באלול התשס"ז (11 בספטמבר 2007), בהעדר הצדדים.