השופט שמואל צור
1. המוסד לביטוח לאומי (להלן-
המוסד) הודיע למערער, כי עליו להשיב סכום של 198,950 ש"ח, אשר שולם לו בטעות ושלא כדין. מקורו של החוב האמור הוא שמשך מספר שנים שולמה למערער גמלת הבטחת הכנסה בנוסף לקיצבת נכות מעבודה. המערער פנה למוסד בבקשה לביטול החוב. הבקשה נענתה בחלקה, תוך שהוועדה לביטול חובות במוסד פטרה את המערער מתשלום מחצית מן החוב. כמו כן נקבע שיתרת החוב תקוזז לשיעורין מקצבת הילדים המשולמת למערער. בקשה חוזרת שהגיש המערער לביטול יתרת החוב נדחתה ועל כך הוא הגיש תביעה לבית הדין האזורי בנצרת.
בית הדין האזורי (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר יצחק רז ומר אהרון כהן; בל 2511/05) דחה את תביעתו של המערער ומכאן הערעור בפנינו.
הרקע העובדתי
2. ביום 14.8.93 נפגע המערער בעבודתו ופגיעתו הוכרה על ידי המוסד כתאונה בעבודה.
3. ביום 22.12.93, עוד בטרם הכיר המוסד במערער כנכה עבודה, הגיש המערער תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. בקשת המערער התקבלה והחל מיום 22.12.93 קיבל המערער גמלת הבטחת הכנסה.
4. ביום 9.2.94 הגיש המערער תביעה חוזרת לגמלת הבטחת הכנסה, במסגרתה ציין כי הוא מקבל גמלה על בסיס אחוזי נכות זמנית שנקבעו לו בשל הפגיעה בעבודה. אותה שעה נלקחה הכנסה זו בחישוב גובה גמלת השלמת ההכנסה ששולמה למערער.
5. ביום 29.5.95 הגיש המערער תביעה תקופתית לגמלת הבטחת הכנסה. בתביעה חוזרת זו, ציין המערער את אחוזי הנכות הזמנית שנקבעו לו. על אף שהמערער לא ציין את העובדה כי משולמת לו גמלה לנכה עבודה, הכנסותיו מן הקצבה נלקחו בחשבון לצורך חישוב זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.
6. ביום 24.7.1996 קבעה ועדה רפואית למערער נכות צמיתה מעבודה בשיעור של 61%, החל מיום 1.11.96. ביום 26.5.97 הגיש המערער תביעה תקופתית נוספת לגמלת הבטחת הכנסה. בתביעה זו לא ציין המערער דבר באשר לגמלת הנכות שאושרה לו. כך, ב"טופס מעקב על זכאות לגמלת הבטחת הכנסה" שמגיש המערער למוסד ביום 10.5.99 הצהיר המערער כי אין לו הכנסות כלשהן.
7. בשנת 2002 התברר למוסד כי המערער מקבל קצבת נכות מעבודה בנוסף לגמלת הבטחת הכנסה וכי גמלת הנכות לא הובאה בחישוב גמלת הבטחת ההכנסה. לאור זאת, הודיע המוסד למערער שעליו להשיב סכום של 198,950 ש"ח בשל תשלום יתר של גמלת הבטחת הכנסה. החל מחודש יולי 2003 מקזז המוסד מחצית מקצבת הילדים המשולמת למערער, על חשבון פרעון החוב.
8. המערער פנה למוסד בבקשה לבטל את החוב. הוועדה לביטול חובות של המוסד (להלן-
הוועדה) החליטה ביום 7.12.04 לבטל כמחצית מהחוב (סך של 94,475 ש"ח). מספר חודשים לאחר מכן שב המערער ופנה לוועדה בבקשה לעיון מחדש בהחלטתה ולפטור אותו מהשבת יתרת החוב אך, כאמור, בקשתו נדחתה.
9. כנגד החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי. בבית הדין טען המערער כי מכיוון שאינו יודע קרוא וכתוב, טפסי תביעותיו מולאו על ידי פקיד התביעות, לו מסר את כל הפרטים, כאשר הוא עצמו יודע מה נרשם בהם בפועל. עוד טען המערער כי הוא עשה את המוטל עליו בדווחו, בתביעותיו הראשונות להבטחת הכנסה, על ההכנסה מקצבת הנכות ומכאן שהחוב נוצר אך ורק כתוצאה מרשלנות פקידי המוסד. בנסיבות אלה, כך טען המערער ולאור הזמן שחלף, היה על המוסד לבטל את חובו או לחילופין לבטל חלק ניכר ממנו.
10. המוסד טען כי קבלת הגמלה ביתר נגרמה כתוצאה ממחדלו של המערער אשר לא ציין בתביעותיו התקופתיות להבטחת הכנסה כי הוא מקבל קצבת נכות מעבודה. עוד טען המוסד כי בכל מקרה, המערער קיבל לידיו כספים ביתר בלא זכות שבדין, ולכן חיובו בהשבת סכומים אלה בדין יסודה, ללא קשר למידת אשמו או רשלנותו.
11. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער. בית הדין קבע כי גם אם נקבל את טענת המערער שלא ניסה להסתיר את ההכנסה, אין חולק כי הוא עצמו מילא את ההצהרות בהן נאמר כי אין לו הכנסה מכל מקור שהוא ולכן אין הוא יכול להתנער מהאחריות לגבי ההצהרות עליהן חתם אשר גרמו לכך שקיבל כספים בטעות ושלא כדין.
12. בית הדין הוסיף כי אומנם בידי המוסד היו נתונים שאפשרו לו לדעת כי המערער מקבל קצבת נכות מעבודה, הן מנתוני מחלקת נפגעי עבודה והן מן הנתונים שפורטו בתביעות הראשונות שהוגשו על ידי המערער לקבלת גמלת הבטחת הכנסה.
עם זאת נפסק כי אין בטעותו של המוסד, אף אם לא נגרמה על ידי המערער, כדי להקנות זכאות שאינה קיימת בדין. בית הדין האזורי הסתמך על הוראת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 (להלן-
החוק), לפיה המוסד רשאי לדרוש השבת הסכומים ששולמו בטעות. בית הדין האזורי, הסתמך, בין השאר, על פסיקתו של בית דין זה לפיה הדרישה להחזיר כספים לפי החוק אינה מותנית בקיומו של חוסר תום לב מצד המבוטח וגם שגגה שיצאה מלפניו בתום לב מקנה למוסד זכות להחזר כספים שאין המבוטח זכאי להם (דב"ע נב/37-04
אורי כהן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד, 528; עב"ל 1381/01
אולחובוק - המוסד, לא פורסם, ניתן ביום 9.2.04). עוד קבע בית הדין כי החלטת המוסד לפטור את המערער מהשבת מחצית החוב היא סבירה ומעוגנת בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי ובסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.
בית הדין קבע, כי אין בהנחיה של לשכת מבקר המדינה בדבר הפעלת שיקול דעת המוסד בגביית חוב ממבוטח עקב תשלום גמלה בטעות, עליה הסתמך המערער, כדי להקנות לו זכאות לסעד, אם זו לא קיימת על פי דין. מכל מקום, כך קבע בית הדין, אין מדובר במקרה זה ב"חייב שלא תרם במאומה לכך ששולם לו תשלום היתר", בו עוסקת הנחיית המבקר.
13. להשלמת התמונה נציין כי בעקבות הדברים שעלו במהלך ישיבת הערכה מוקדמת בבית דין זה, החליט המוסד להעביר את עניינו של המערער לדיון חוזר בפני הוועדה. בהחלטת הוועדה מיום 19.7.07, אושר ביטול 60% מסכום החוב וניכוי יתרת החוב בשיעורים של 10% מסכום הגמלה השוטפת, העומדת על 3,117 ש"ח. המערער לא הסתפק בהחלטה זו של הוועדה ועמד על הערעור שלפנינו.
14. בערעורו טוען המערער כי כיום עליו להחזיר מעל ל - 100,000 ש"ח כאשר נסיבותיו האישיות קשות, משפחתו חיה מתחת לקו העוני, אשתו לא עובדת ומאז תאונת העבודה הוא מחוסר עבודה. עוד טוען המערער כי מאחר שהטעות לא נגרמה עקב הטעיה, היה על בית הדין לקבל את הפרשנות המשפטית שנקבעה בהנחיית מבקר המדינה. לטענתו, גם אם הוא מילא בעצמו טופס תביעה בביתו וחתם עליו, הרי שמאחר והטופס הוגש כשמונה שנים לאחר הגשת התביעה הראשונה, לא ניתן לומר כי הוא תרם לטעות המוסד. כן טוען המערער כי הוא מסר את כל המידע שפקיד התביעות דרש ממנו וחתם על טפסים אשר מולאו על ידי הפקיד וכי לא הייתה לו כל כוונה להטעות את המוסד. בנסיבות אלה, ובשים לב לזמן שחלף, טוען המערער כי היה על המוסד לפטור אותו מהשבת מלוא הסכומים ששולמו לו בטעות.
15. המוסד תומך בפסיקת בית הדין האזורי וטוען כי עיקר הערעור הינו נגד קביעות עובדתיות של בית הדין שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. לטענתו, פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומפורט כראוי ונסמך על התרשמות מן העדויות שהבואו בפניו. עוד מדגיש המוסד בטיעוניו כי מחובו של המערער נוכה 60% מגובה החוב ויתרת החוב מנוכה לשיעורין. לטענתו, החלטה להעמיד את החוב על כ - 40% מן הסכום המלא ולקזז את יתרת החוב על דרך ניכוי חודשי בסכום קטן, הינה סבירה ומידתית.
16. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. לא מצאנו, כי המערער השכיל להצביע על טעות שנפלה בפסיקת בית הדין האזורי.