פסק-דין בתיק עבל 178/03

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         הערעור שבפנינו על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט ארי תיבון, דן יחיד; בל 2110/02) שדחה את תביעתו של המערער להכיר בזכאותו לקצבת זקנה מן המוסד לביטוח לאומי הגם שאינו תושב הארץ מאז שנת 1976.

2.         הרקע העובדתי

א.        המערער יליד שנת 1930 וביום 3.5.95 הגיע לגיל 65 שנים.

ב.         המערער התגורר בישראל משנת 1951 ועד לשנת 1976 ומאותו מועד ועד היום מתגורר ברציפות בארה"ב. המערער שילם תשלומי ביטוח לאומי עד לשנת 1977.

ג.         בתאריך 27.7.95 המערער פנה אל המוסד לביטוח לאומי וביקש לברר  זכאותו לקיצבת זיקנה. במכתב תשובה של המוסד מיום 14.8.95 נענה כי אינו זכאי לקיצבת זיקנה מאחר ואינו תושב ישראל בעת הגיעו לגיל המזכה בקיצבת הזיקנה.

ד.         המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי בירושלים לחייב את המוסד לשלם לו את קיצבת הזיקנה.

ה.        בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע, כי בהתאם להוראת חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן - החוק הביטוח הלאומי) לא ניתן להעתר לתביעה ועל כן דינה להידחות.

3.         ב"כ המערער סמך בתביעתו על שני הליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק והם  בג"צ 9405/2000, 890/99 חלמיש נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח' בהם קבע בית המשפט העליון, כי על שר העבודה והרווחה לשקול את הרחבת מעגל הזכאות גם לאלה שאינם תושבי ישראל זאת בהתאם לסמכות שהוקנתה לו בסעיף 378(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי ולהודיע עמדתו תוך שלושה חודשים. בדיון הנוסף, משלא הגיע העמדה של שר העבודה והרווחה הצדדים הגיעו להסכם והעותר מחק את עתירתו.  והשני - בג"צ 8313/02 יוסף אייזן נ. המוסד לביטוח לאומי ואח' ממנו עולה, כי שר העבודה והרווחה דאז ד"ר רענן כהן מינה ועדת מומחים בראשות הנשיא בדימוס מנחם גולדברג במסקנותיה הוצעו, בין היתר, קריטריונים למתן קיצבה גם למי שאינם תושבי ישראל.

            במועד הדיון בעתירה בעניינו של יוסף אייזן נבחנה עמדתו של שר הרווחה מר אורלב ממנה עולה כי:

" לאחר שהשר בחן את הנושא עמדתו כלהלן:

החלטת שר קודם בעבר לתמוך בעיקרון בהמלצות ועדת גולדברג ולהגישן לממשלה ניתנה בעת שמדינת ישראל היתה במצב כלכלי של צמיחה, אבטלה נמוכה וגידול בתקציבי רווחה. לעת הזו בתקופה של מיתון כלכלי, העדר צמיחה ואבטלה גוברת וקיצוצים רבים בגמלאות הביטוח הלאומי ובכללם קצבאות הזקנה, אין זה ראוי להמליץ בפני הממשלה לשנות את הוראות החוק הקיימות כך שתשולמנה קצבאות זקנה למי שהפסיקו להיות תושבי המדינה, ואינם כאלה בעת הגיעם לגיל קצבת זקנה...

בנסיבות אלו ברור, כי כל הרחבה של אוכלוסיות הזכאים משמעה פגיעה נוספת בזכאים לקצבאות שהינם תושבי ישראל. בנסיבות אלו ברור, כי כל הרחבה של אוכלוסיות הזכאים משמעה פגיעה נוספת בזכאים לקצבאות שהינם תושבי ישראל. בנסיבות הקיימות ברור שלא ניתן יהיה להעניק זכויות חדשות אלא על חשבון מי שזכאים כיום לקצבאות.

זאת כאשר מדובר בהענקת זכויות למי שאינם יותר תושבי ישראל, ובחלקם אינם נושאים שנים רבות בנטל מימון הקצבאות. במקרה כזה מדובר בקביעת בקביעת סדר עדיפויות ובשיקול של צדק חברתי, שבו 'עניי עירך קודמים'.

בנסיבות אלו ולעת הזו, השר אינו מוצא לנכון לבקש בימים אלה מן הממשלה לדון בשינוי החוק כפי שהומלץ ע"י ועדת גולדברג, ואין הוא מוצא לנכון לתקן תקנות לענין זה.

אם יחול שינוי בנסיבות ומצבה הכלכלי של מדינת ישראל ישתפר, ניתן יהיה יהיה לבחון מחדש את שינוי המצב המשפטי בענין זה".

בית המשפט העליון קבע כי החלטתו זו של השר סבירה וכי אינו מוצא עילה להתערב בה. ומכאן שהחוק והתקנות בנושא תנאי הזכאות לקיצבת הזיקנה לא שונו והקריטריונים לקביעת הזכאות נשארו בעינם.

4.         לאחר קבלת פסק הדין "בבג"צ אייזן" הודיע ב"כ המערער כי הוא מבקש ליתן פסק דין בערעורו על פי עיקרי הטיעון וללא הופעה לדיון.

5.         חלק נרחב מעיקרי הטיעון מתייחס לחובתו של שר הרווחה לפעול לתיקון החוק ולתקן תקנות וזאת עוד בטרם ניתן פסק הדין "בבג"צ אייזן", שאישר את עמדת שר הרווחה שלא לתקן את החוק או את התקנות באופן המרחיב את מעגל הזכאים לקיצבת הזיקנה גם על מי שאינו תושב ישראל. משכך חלק זה של טיעוני  ב"כ המבקש דינו להידחות.