השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1. במוקד הערעור שלפנינו ניצבת זכות הטיעון העומדת לזכאי לגמלה, קודם לשלילתה רטרואקטיבית, על ידי המוסד לביטוח לאומי. לפי הנטען על ידי המערער, משלא התאפשר לו לטעון לפני המוסד לביטוח לאומי קודם לקבלת החלטה בדבר חוב שהוא חייב למוסד בגין תשלומי גמלת הבטחת הכנסה, דין ההחלטה להתבטל. טענות המערער מועלות במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר רמי נחום ומר משה דניאל; בל 4114-08). בפסק הדין אושרה החלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול רטרואקטיבית גמלת הבטחת הכנסה שקיבל המערער בתקופה שמחודש נובמבר 2004 ועד לחודש מאי 2008, מן הטעם שבמהלך אותה תקופה עשה המערער שימוש קבוע ברכב. על כך הערעור שלפנינו, בו טוען המערער כנגד ההחלטה לשלול רטרואקטיבית את גמלתו, מבלי שניתנה לו זכות הטיעון, וטענות נוספות בדבר עצם זכאותו לגמלה.
הרקע העובדתי
2. ביום 27.12.01 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. המוסד החל לשלם למערער גמלה על פי תביעתו, בחודש ינואר 2002. בטופס התביעה, ובטופסי עדכון שהגיש במהלך השנים, ציין המערער כי אין בבעלותו רכב; כי יש לו רישיון נהיגה, וכי אין הוא נוהג בקביעות ברכב.
3. ביום 24.6.08 נשלחה אל המערער הודעה על חוב בשיעור של 64,967 ש"ח, בגין גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לו בתקופה שמחודש נובמבר 2004 ועד חודש מאי 2008, עקב שימוש קבוע ברכב מסוג סובארו.
4. ביום 21.7.08 הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי בתל אביב כנגד החלטת המוסד. בתביעתו טען כי אין בבעלותו רכב, וכי אין הוא עושה שימוש קבוע ברכב. לדבריו, הרכב בו מדובר הינו בבעלות עמותה רשומה לקידום אומנות ואומנים בשם גלריה בן משה, בה הוא פעל יחד עם אחרים בהתנדבות. לטענתו, כמפורט בכתב התביעה, הוא עשה שימוש ברכב לצורך פעילותו בעמותה, כפי שעשו חברים אחרים בעמותה. בנוסף טען כי הוא חולה לב; כי אינו עובד; כי את כל מרצו הוא משקיע בקידום מטרות העמותה ללא קבלת תמורה, וכי השימוש הנעשה על ידו ברכב אינו עולה כדי שימוש קבוע ברכב, השולל גמלת הבטחת הכנסה. עוד טען המערער כי החלטת המוסד לשלול את גמלתו רטרואקטיבית, מבלי לתת לו זכות טיעון אינה עומדת בכללי המשפט המנהלי. בכתב ההגנה הכחיש המוסד לביטוח לאומי את כל טענות המערער.
5. הפלוגתאות כפי שהועמדו לדיון בבית הדין האזורי היו: "
האם עשה התובע שימוש ברכב כמשמעותו בחוק הבטחת הכנסה ובפסיקה ובאיזו תקופה; האם התובע השתמש ברכב או היה גם בעליו?".
פסק הדין של בית הדין האזורי
6. בפסק הדין עמד בית הדין האזורי על כך, שהרכב מושא הדיון אכן היה רשום בבעלות העמותה
"גלריה בן משה". בית הדין פירט את העובדות כפי שעלו מן העדויות ששמע, ובהן העובדות שלהלן: כתובת ביתו של המערער היא כתובת העמותה; הרכב חנה בקביעות ליד בית המערער; לרכב היה רק מפתח אחד שנמצא בבית המערער; למרבית חברי העמותה היה רכב משלהם; ביטוח הרכב היה רשום על שם המערער, ולא הובאה ראיה לטענת המערער כי הוצאות הרכב שולמו על ידי חברי העמותה; לא הוצג כל דו"ח כספי הנוגע למימון הרכב; חברי העמותה העידו על שימוש מוגבל ביותר שעשו ברכב.
התשתית העובדתית כפי שהתבררה לפניו, הביאה את בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי מדובר ברכב שעמד בעיקר לרשות המערער, שעשה בו שימוש קבוע באופן המצדיק שלילת גמלת הבטחת הכנסה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה. על כן דחה בית הדין האזורי את התביעה.
הערעור
7. לטענת המערער, בית הדין האזורי התעלם מטענותיו בדבר הפגם שנפל בהחלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול את גמלתו מבלי שניתנה לו אפשרות להתגונן מפני ההחלטה. לדבריו, אי מתן זכות טיעון קודם שגמלתו נשללה רטרואקטיבית "
גוררת את בטלות ההחלטה..". מאחר שבית הדין האזורי לא נזקק לטענה, מתבקשת ערכאת הערעור לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, ולהיזקק בעצמה לטענת המערער בדבר בטלות ההחלטה. בית הדין מתבקש להחזיר את עניינו של המערער אל המוסד לביטוח לאומי על מנת שיתאפשר לו למצות לפניו את זכות הטיעון.
לגופו של עניין טוען המערער כי עלה בידו להוכיח כי הרכב בבעלות העמותה, וכי עשה שימוש ברכב עבור העמותה ולמען מטרותיה. כמו כן הוכיח כי חברי העמותה האחרים עשו שימוש ברכב, וכי הרכב הוא רכב ישן שהורד מן הכביש ופורק. לטענת המערער, טופס הפרטים עליו הסתמך בית הדין לא הוגש כראיה באמצעות עד המוסד; פוליסת הביטוח נרשמה על שם המערער מטעמי חיסכון; ובית הדין נתן משקל יתר לכך שלא הוצגו לפניו ראיות כי הוצאות הרכב מומנו על ידי אחרים. המוסד הוא שכשל בכך שלא הציג ראיות משלו להוכיח כי המערער מימן מכיסו את הוצאות הרכב. כמו כן, כמנהל העמותה מחויב היה המערער להחנות את רכב העמותה ליד ביתו, מה עוד שכתובת ביתו של המערער היא גם כתובת העמותה. עו"ד כוכב לא יכול היה להעיד בהליך בפני בית הדין האזורי, בהיותו ב"כ המערער באותו הליך. השימוש שעשה המערער מעת לעת ברכב אינו מפקיע את זכותו לגמלת הבטחת הכנסה.
8. בתגובה לערעור טוען המוסד לביטוח לאומי, כי גם אם תתקבל טענת המערער כי בטרם הוחלט על שלילת הגמלה רטרואקטיבית לא ניתנה לו זכות הטיעון, פגם זה נרפא בקיומו של הליך הוכחות בבית הדין האזורי.
כמו כן, בפועל ניתנה למערער זכות הטיעון בטרם הוחל בקיזוז החוב. כך עולה ממכתב המוסד אל המערער מיום 24.6.08 בו נכתב כי "
אם תוך 45 ימים לא יתקבל ערעור על גובה החוב יפעל המוסד לביטוח לאומי לגבייתו". המוסד מפנה גם להנחיות שהוציא בשנת 2008 ועל פיהן הוא פועל. לפי המפורט בהנחיות, בטרם מופסק תשלום גמלה ונוצר חוב למבוטח עקב תשלום גמלה שלא כדין, ניתנת למבוטח הזדמנות להגיש השגות, ורק לאחר מכן מופסק התשלום והמוסד מתחיל בקיזוז החוב. בהתאם לכך מסכים המוסד, כי "
בנסיבותיה של תביעה זו היה עליו לשלוח למערער מכתב המעניק לו זכות טיעון או זכות להגיש השגות כנגד החלטתו בטרם יצר את החוב". לטענת המוסד, בפועל לא הוחל בקיזוז החוב אלא לאחר 45 ימים שהוענקו למערער למיצוי זכות הטיעון. המערער הוא שבחר להגיש תביעה לבית הדין האזורי במקום למצות את זכות הטיעון.
לטענת המוסד דין הערעור להידחות גם לגופו, מן הטעם שמדובר בערעור עובדתי כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין. אין כל עילה להתערבות בקביעות העובדתיות, המעוגנות היטב בחומר הראיות שהובא לפני בית הדין האזורי.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגענו לכלל החלטה, כי טענות המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בדבר השימוש הקבוע שהוא עושה ברכב, ראויות להידחות. קביעות בית הדין מבוססות היטב בעדויות ובכלל חומר הראיות שהובא לפניו, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בהן. מתוך קביעותיו של בית הדין נדגיש כי רכב הסובארו המדובר חונה דרך קבע לידי ביתו של המערער; מפתח הרכב נמצא בבית המערער, שהוא גם המען הרשום של העמותה על שמה רשום הרכב; המערער הוא המשתמש העיקרי ברכב; לחברי העמותה האחרים בדרך כלל רכב משלהם, והשימוש שעשו ברכב הוא לכל היותר שימוש זניח; על שמו של המעורער רשומה פוליסת הביטוח של הרכב, והמערער לא הביא כל ראיה המצביעה על כיסוי הוצאות הרכב על ידי העמותה. קביעות אלה של בית הדין האזורי הנסמכות על העדויות ששמע, כמו גם על הודעות שנגבו על ידי חוקרי המוסד לביטוח לאומי, מתייחסות לכל התקופה הרלוונטית מושא הערעור, והן מעוגנות היטב בחומר הראיות. תשתית עובדתית זו כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי עונה על מבחני הפסיקה לעניין שימוש קבוע ברכב השולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה (ראו עב"ל 1010/04
המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, פד"ע מ 704 בעמ' 718-719, (2005)). נמצא אפוא, כי בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה אין המערער זכאי לגמלת הבטחת הכנסה עקב שימוש קבוע שהוא עושה ברכב, לא נפלה טעות.