פסק-דין בתיק עא 3678/06

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט א' קידר) בת"א 205462/02 מיום 05.11.06, לפיו התקבלה תביעת המערערת בחלקה, והמשיבים חויבו לפצותה בסך 89,000 ש"ח ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

רקע

המערערת הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים בתאריך 17.09.98. תאונת הדרכים אירעה כשהמערערת ביקשה לחצות כביש, ולפתע נפגעה בידי קטנוע הנהוג בידי המשיב 1 ומבוטח ע"י המשיבות 2-3. בתאריך 21.09.04 הודו

המשיבים בחבותם, והמחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לשאלת גובה הנזק.

פסק דינו של בית המשפט קמא

בפתח פסק דינו בחן בית המשפט קמא את שיעור הנכות הרפואית, ומצא לנכון לאמץ את חוות דעת המומחים הרפואיים שמונו מטעמו. כך, נקבע כי למערערת 10% נכות נוירולוגית לצמיתות, 10% נכות פסיכיאטרית זמנית לחמש שנים ממועד התאונה, ו-5% נכות פסיכיאטרית זמנית בחמש השנים שאחריהן. בית המשפט הבהיר כי חרף השגותיה של המערערת בסיכומיה לגבי חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי, אין מקום לסטות ממנה, מאחר שלא נתבקשה חקירתו.

בהמשך לכך, בחן בית המשפט קמא את שיעור הנכות התפקודית. בית המשפט העדיף את עמדת המשיבים, לפיה לא נותרה למערערת נכות תפקודית בעקבות התאונה. בית המשפט נימק מסקנתו זו בשלושה נימוקים: ראשית, המומחים לא קבעו כי נותרה נכות תפקודית ולא המליצו על מינוי רופא תעסוקתי, והצדדים לא עתרו למינוי מומחה בתחום זה; שנית, עיקר טענתה התפקודית נוגעת להיבטים נפשיים של התפקוד בעבודה, כדוגמת יחסי אנוש ומצבי לחץ, ומשלא נקבעה נכות נפשית צמיתה, אין להתבסס על טענות אלה; שלישית, עובר לתאונה המערערת לא עבדה אלא חיפשה מקום עבודה, וזמן קצר לאחר התאונה השתלבה בעבודה המתאימה להכשרתה ולשכר המקובל בתחום.

לבסוף, פנה בית המשפט קמא לבחון את רכיבי הנזק. באשר לרמת השתכרותה של המערערת קבע בית המשפט:

"נראה כי שכרה של התובעת משתלב הן בחוות דעתו של המומחה מטעמה (על הפן הגבוה) והן בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים (על הפן הנמוך). כיוון שעסקינן ב'נבואה', היות והתובעת לא השתכרה עובר לתאונה בבסיס שכר שונה, גבוה יותר מבסיס שכרה כפי שהוצג בשנים שלאחר התאונה, ולאור העובדה כי בסיס שכרה הנוכחי משתלב בטווח המוצע על ידי שני המומחים, אני קובע כי שתי חוות הדעת משלימות זו את זו ואין להכריע ביניהן לעניין זה".

לאור ממצא זה, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח נזק בגין אובדן השכר לעבר. באשר לאובדן השכר לעתיד, קבע בית המשפט כי מאחר שנקבע שלמערערת לא נגרמה נכות תפקודית, הרי שאין מקום לערוך חישוב אקטוארי. יחד עם זאת, לאור הנכות הנוירולוגית הצמיתה והנכות הפסיכיאטרית הזמנית, מצא לנכון בית המשפט לפצות את המערערת, על דרך האומדנא, בסך של 50,000ש"ח בגין ראש נזק זה. בהמשך לקביעות אלה, החליט בית המשפט שלא להעניק פיצוי בראש הנזק של אובדן זכויות סוציאליות. מנגד, זיכה בית המשפט את המערערת בפיצויים בראשי הנזק הבאים: 3,000ש"ח בגין עזרת הזולת;15,000ש"ח הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה;21,000ש"ח כאב וסבל. בית המשפט גם חייב את המשיבה לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד.

מאחר שבית המשפט קמא פסק למערערת אך מקצת תביעתה (89,000 ש"ח לעומת 2,383,000 ש"ח שנתבעו), הוגש הערעור שבפנינו.

טענות בעלי הדין בערעור

לטענת המערערת, בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי לא נותרה לה נכות תפקודית, שכן התעלם מהראיות שהיו בפניו, ולכל הפחות שגה בפרשנות שנתן להן. לשיטתה, מתפקידו של בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות התפקודית, ולפיכך שגה משביסס מסקנתו על כך שהמומחים מטעם בית המשפט לא קבעו קיומה של נכות תפקודית, ועל כך שהצדדים לא עתרו למינויו של מומחה בתחום זה. עוד טוענת המערערת, כי משהוכיחה שהיא סובלת מהפרעה בריכוז ומקשיי זיכרון, צריך היה לקבוע כי היא סובלת מנכות תפקודית משמעותית, וזאת לנוכח מקצועה הייחודי, מנהלת מסד נתונים DBA. כמו כן, המערערת גורסת כי בית המשפט שגה בקביעותיו כי קשייה התפקודיים מתבססים על מצבה הנפשי, וכי משלא הוכחה נכות נפשית צמיתה אין מקום להתבסס על טענות אלה, שכן בכך התעלם מהנכות הנוירולוגית ומראיות נוספות התומכות בגישתה.

בהמשך, מלינה המערערת על קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן עובר למועד התאונה לא עבדה אלא חיפשה מקום עבודה, ולאחר התאונה השתלבה בשוק העבודה במקצועה ובשכר המקובל בתחום. לטענתה, בקביעה זו התעלם בית המשפט מעברה התעסוקתי בצה"ל, ומהאפשרויות שעמדו בפניה עם שחרורה ותחילת דרכה בחיים האזרחיים. כמו כן, המערערת גורסת כי בית המשפט שגה משלא העדיף את חוות דעת המומחים מטעמה לעניין רמות השכר המקובלות בתחום, וכי שגה משנמנע מלייחס משקל לידיעה שיפוטית בדבר רמות השכר הגבוהות והקידום המהיר לו זוכים המשתחררים משירות צבאי בממר"ם. לבסוף, מלינה המערערת על הפרשנות המוטעית שניתנה לניסיונה להקטין נזקיה ולהשתלב במסגרת תעסוקתית המתאימה למקצוע שרכשה. לטענתה, נותרה לה נכות תפקודית, וראוי היה לקבל את תביעתה, בהתאם למפורט בה.

לטענת המשיבים, האירוע נשוא התביעה הוא תאונת דרכים קלה שעברה המערערת לפני כשמונה שנים, כשמאז היא מנהלת אורח חיים תקין ואינטנסיבי, ולא נותרה לה כל נכות תפקודית. לפיכך, סבורים המשיבים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, לרבות בשיעור הפיצוי שנפסק.

לשיטת המשיבים, אין כללים חד משמעיים לקביעת נכות תפקודית, מדובר בשאלה המוכרעת בכל מקרה על פי נסיבותיו, ואין מקום לפסוק באופן אוטומטי פיצוי בגין נכות רפואית. המשיבים גורסים כי במקרה זה המערערת מנהלת אורח חיים רגיל: מחליפה מקומות עבודה בהתאם למקובל בשוק ההיי-טק, טסה לחו"ל בתדירות גבוהה, מקיימת חיי משפחה ומגדלת תינוק. המשיבים מוסיפים ומפרטים אירועים מרכזיים בחייה של המערערת, מהם ניתן ללמוד, לטענתם, כי למערערת לא נגרמה כל נכות תפקודית בגין התאונה שעברה. זאת ועוד, המשיבים גורסים כי למערערת לא נגרם הפסד השתכרות, שכן שכרה עומד על 18,000 ש"ח בחודש, וזאת למרות שהיא מחזיקה ב"משרת אם", דהיינו, יום עבודתה מסתיים בשעה 16:00. לטענת המשיבים, המערערת אינה זוכה לקידום לו זוכים עמיתיה, עקב בחירתה בחיי משפחה על פני קידום הקריירה, והיא אינה יכולה להשוות בינה לבין עובדים אחרים בתפקידה, שמשרתם והיקף שעות עבודתם לא השתנו.

בעניין הטיפולים הנפשיים שעברה המערערת, גורסים המשיבים כי המערערת החלה בטיפולים אלה שלוש וחצי שנים לאחר אירוע התאונה, וזאת בעקבות נסיבות משפחתיות ואישיות שונות: מחלת הסרטן של אמה, אירוע לב שעבר אביה, הידרדרות במצב בריאותה של סבתה, חילוקי דעות במשפחה, חששה מהמצב הביטחוני וכיו"ב. כמו כן, מטעימים המשיבים כי המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי שמונה מטעם בית המשפט קבע כי לא נותרה למערערת נכות צמיתה, שכן סימני הדחק הפוסט טראומטי חולפים בהדרגה, ומזכירים שהמערערת לא ביקשה לחקור אותו על חוות דעתו.

דיון

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2)142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3) 679, 680; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה תשיעית תשס"ז, עמ' 638).

זאת ועוד, כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה". (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4)687) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם ... ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין ... " (ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582).

כוחן של הלכות אלה יפות לענייננו. קביעות בית המשפט קמא כי "עובר לתאונה התובעת לא עבדה אלא למעשה חיפשה מקור תעסוקה כאשר הוכח בפני כי זמן קצר לאחר התאונה השתלבה התובעת במסגרות תעסוקתיות המתאימות להכשרתה ולשכר המקובל בתחום" הינן ממצאים עובדתיים, ואין יסוד להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה. כמו כן, מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה לנוכח נסיבות אלה לא הוכח כי תפקודה של המערערת נפגע, מקובלת עלינו.

יחד עם זאת, סבורות אנו כי לא היה מקום למינויו של מומחה תעסוקתי, מאחר שקביעת שיעור הנכות התפקודית מוטל על בית המשפט.

כמו כן, אין יסוד להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית המשפט קמא שלא להכריע בין חוות דעת המומחים שהונחו בפניו לעניין רמת השתכרותה של המערערת. ככל שמדובר בהעדפת חוות דעת של מומחה פלוני על פני חוות דעתו של מומחה אלמוני, בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב (ראו למשל: ע"א 5681/93 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' פנינה ידיד, דינים עליון מב 95; ע"א 6794/98 בדרק נ' מרכז רפואי "ספיר", דינים עליון נח   794). בדומה, משבית המשפט לא מצא צורך להכריע בין חוות הדעת שהונחו בפניו, שכן ממילא שכרה של המערערת בא בגדר הטווח עליו הצביעו המומחים, הרי שאין צורך להתערב בהחלטתו זו.