הנשיא אורי גורן:
ההליך
1. לפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ע' אל-יגון) מיום 25.5.03 בבש"א 162790/03 (ת.א. 191855/02), במסגרתה התיר בית המשפט קמא למשיבה - הנתבעת דשם - לתקן את כתב הגנתה ולהוסיף לו טענת התיישנות שלא הופיעה בכתב ההגנה המקורי. על החלטה זו השיג המערער - הוא התובע - לפני בית המשפט המחוזי בדרך של בקשת רשות לערער (בר"ע 1917/03), וביום 19.11.03 ניתנה רשות לערער (מפי כב' השופטת גרסטל) ונפתח תיק הערעור דנא. בדיון המקדמי בערעור שהתקיים ביום 2.3.05 הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב בלא צורך בשמיעת טיעונים בעל-פה, ולאחר מכן נקבע מותב השופטים שיכריע בערעור.
2. השאלה המרכזית המונחת בלב הערעור הינה, האם העלאתה של טענת ההתיישנות על-ידי המשיבה בבית המשפט קמא לאחר שהוגש כבר כתב הגנה מטעמה (ממנו נעדרה הטענה), נעשתה ב"הזדמנות הראשונה", כדרישתו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), והאם צדק בית המשפט קמא בהתירו את תיקון כתב ההגנה והוספת הטענה?
עיקרי העובדות שלעניין
3. המערער, יליד 1947, הינו מסגר במקצועו. הוא הועסק בעבודות מסגרות במפעלים שונים למן שנת 1971. עיקר שנות העסקתו התבצע במפעלה של המשיבה, בו עבד כמסגר למן שנת 1975 ועד שנת 2001. ביום 4.8.02 הגיש המערער תביעה כספית כנגד המשיבה לפיצוי בגין נזקים שעניינם פגיעה בשמיעה אשר נגרמה לו, על-פי כתב התביעה, בשל רשלנות והפרת חובות חקוקות מצידה של המשיבה במהלך תקופת עבודתו אצלה, שעיקרם בתנאי עבודה לקויים. על-פי האמור בכתב התביעה, המערער החל לסבול מקשיי שמיעה ורעשים צורמים באוזניים בשנת 1998. לכתב התביעה צורפה חוות-דעת רפואית מיום 28.7.02 מאת ד"ר מרדכי הימלפרב, מומחה למחלות אף, אוזן וגרון (להלן - ד"ר הימלפרב), אשר העריך את נכותו הצמיתה של המערער ב-5% בגין בעיות השמיעה והבנת הנשמע, וב-10% בגין "טינטון תמידי". בחוות-דעתו ציין ד"ר הימלפרב, בין השאר, כי:
"מדובר בגבר אשר משנת 1971 עובד במפעלים שונים כמסגר ... ומשנת 1975 ועד לשנת 2001 עבד במפעל תדיראן ...
מערכת השמיעה של הנבדק נפגעה בגלל חשיפה לרעש מזיק. בדיקות השמיעה מצביעות על ליקוי שמיעה תחושתי עצבי בתחום התדירויות הגבוהות ... עקומות שמיעה אלה אופייניות לליקוי שמיעה מושרה רעש הנובע מנזק מצטבר למערכת השמיעה בעקבות חשיפה רצופה ומתמשכת לרעש לאורך שנים ...
ידוע כי ליקוי שמיעה מושרה רעש מתגבש ומגיע לשיאו בתחום התדירויות הגבוהות 15-10 שנים לאחר תחילת החשיפה לרעש ... כיוון שחשיפתו לרעש החלה בשנת 1971 הרי שהתגבשה והגיעה לשיאה בשנים 1986-1981 כלומר בעת שעבד במפעל תדיראן. גם תלונת הטינטון נרשמה לראשונה בתקופת עבודתו במפעל תדיראן, לפני כארבע שנים. על כן, אין אלא לסכם כי הנזק למערכת השמיעה, ממנה סובל מר בן עמי, נובע מתנאי עבודתו במפעל תדיראן." [ההדגשות שלי - א' ג'].
4. חרף ציון עובדות ומסקנות אלו בחוות-דעתו של ד"ר הימלפרב (שצורפה כאמור לכתב התביעה), הגישה המשיבה ביום 1.12.02 כתב הגנה מבלי שהעלתה כנגד תביעת המערער טענת התיישנות (להלן - כתב ההגנה המקורי).
5. ביום 2.3.03 עמד המערער לבדיקה בידי המומחה מטעם המשיבה, ד"ר נועם פרט (להלן - ד"ר פרט). ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר פרט סוכמו בחוות-דעת מיום 25.3.03, אשר הוגשה לבית המשפט קמא ביום 4.4.03, במסגרתה העריך ד"ר פרט את נכותו של המערער בשיעור של 10% בלבד. בחוות-דעתו עמד ד"ר פרט על בדיקות השמיעה שבוצעו למערער לאורך השנים וציין כי בהשוואה לבדיקת שמיעה משנת 1979, הרי שבמהלך השנים שלאחר מכן לא חלה כל החמרה ביכולת השמיעה של המערער. כן ציין ד"ר פרט, בהסתמך על עיון בדו"ח ועדה רפואית מהמוסד לביטוח לאומי שנערך במסגרת תביעה שהגיש המערער למוסד זה (להלן - דו"ח המל"ל), כי המערער עצמו ציין ש"רעשים באוזניים תמיד יש לו", ולפיכך מדובר בבעיה הקיימת מזה שנים רבות. על-יסוד זה קבע ד"ר פרט, כי:
"לאור המוסבר לעיל והיות וידוע כי הפגיעה בשמיעה מתגבשת בשנים הראשונות לחשיפה לרעש, כפי שגם במקרה הנדון ישנה עדות לירידת שמיעה בטונים הגבוהים המתאימה לחבלת רעש כבר משנת 79 (גם אם זו לא נכללת בקריטריוני הביטוח הלאומי כמזכה בנכות), הרי שניתן לקבוע כי מדובר בפגיעה ישנה, קרי, ליקוי שמיעה שהתגבש עוד לפני שנים רבות."
כמו כן התייחס ד"ר פרט בשולי חוות-הדעת לשרותו הצבאי של המערער, והעריך, ללא ציון של מקור ההערכה, כי
"בנתונים הקיימים גם לא ניתן לשלול כי קיימת פגיעה בשמיעה עוד מזמן שרותו הצבאי במשמר הגבול, שרות שבודאי היה רצוף מטווחים וחשיפה חוזרת לרעשי ירי".
לסיכום קבע ד"ר פרט בחוות-דעתו, כי
"כאמור ליקוי שמיעה מושרה רעש מתגבש ומגיע לרמתו המרבית בטווח של 15 השנים הראשונות לחשיפה לרעש, בהתאם והיות וכבר בשנת 79 נמצא נזק שמיעתי דומה לזה הקיים היום ניתן לקבוע כי נכותו של מר בן עמי התגבשה כבר לפני כ-20 שנה."
6. אלא שגם האמור בחוות-דעתו זו של המומחה מטעם המשיבה ד"ר פרט, שנערכה, כאמור, ביום 25.3.03 - לא היה בו די כדי לזרז את המשיבה להעלות טענת התיישנות במסגרת ההודעה על הגשת חוות-הדעת או במסגרת של בקשה מסודרת בכתב. רק במהלך דיון קדם-המשפט שהתקיים בתובענה ביום 14.4.03 העלה ב"כ המשיבה - לראשונה, ובעל-פה בלבד - את טענת ההתיישנות, תוך שב"כ המערער הודף אותה בהדגישו כי היא הועלתה שלא ב"הזדמנות הראשונה".
על מנת לאפשר לצדדים לבאר את טענותיהם בעניין זה באופן מסודר, התיר בית המשפט קמא לצדדים להגיש בקשות בכתב ככל שיימצאו לנכון, ובעקבות זאת הגישה המשיבה בקשה בכתב לתיקון כתב ההגנה הנסמכת על תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). בבקשתה טענה המשיבה, כי המידע העולה מחוות-דעתו של ד"ר פרט הועבר לידיעת ב"כ המשיבה רק עם קבלת חוות-הדעת. היא הדגישה את הגישה הליברלית הנוהגת בעניין תיקון כתבי טענות וטענה, כי אם לא יותר לה לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף את טענת ההתיישנות, הרי שייגרם לה נזק בלתי ניתן לתיקון, בעוד שהיענות לבקשה, כך נטען, לא תגרום כל נזק למערער שבכאן.
בקשתה של המשיבה נתמכה בתצהיר לאקוני מאת ב"כ המשיבה עצמו, שלפיו כל העובדות הנטענות בבקשה הן נכונות למיטב ידיעתו ואמונתו. יצויין, כי הן בתצהיר והן בבקשה עצמה לא טרחה המשיבה לפרט מדוע לא הועלתה טענת ההתיישנות כבר בכתב ההגנה המקורי ומה מנע בעדה מלהעלות את הטענה מלכתחילה.