פסק-דין בתיק עא 3002/06

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. אליקים) מיום 13.11.05 בת.א. 12401/00 (מאוחד עם ת.א. 5779/99) לפיו נדחתה תביעתם של המערערים שעתרו לביצוע חלוקת המקרקעין לפי תשריט שנערך לטענתם בשנת 1961 (נספח ד' לתביעה בת.א. 12401/00).

ב.         הנסיבות הצריכות לענין כפי שתוארו בפסק-דינו של בית משפט קמא הינן בתמצית אלה:

הצדדים, ביחד עם אחרים, הם בעלים במשותף של חלקה 41, גוש 12135, בכפר קרע. בהליך שהתקיים בת.א. 27213/97 של בית משפט השלום בחיפה פורק השיתוף בחלקה הנ"ל בין השותפים השונים, ונותרה להכרעה החלוקה בין החלק הצפוני המוחזק ע"י בני משפחת זייד (תת חלקה 41/1) לבין חלקו של המשיב (אחמד סעיד אבו פני) הגובל מדרום לאותו מגרש (תת חלקה 41/2).

בעוד המשיב עותר לביצוע החלוקה כפי שנערכה ע"י המודד מר קעדאן בתשריט שבת.א. 27213/97 (במ/1), כמוצע שם בטבלת החלוקה, עתרו המערערים לביצוע החלוקה לפי התשריט שנערך לטענתם בשנת 1961 (נספח ד' לתביעה בת.א. 12401/00).

מסביר בית משפט קמא שקבלת עמדתו של המשיב משמעותה הזזת קו הגבול בין המגרשים צפונה, ואילו קבלת עמדתם של המערערים, בני משפחת זייד, משמעותה הזזת קו הגבול דרומה.

ג.          אין מחלוקת שהמערערים (בני משפחת זייד) רכשו ממשפחת אבו פני שני מגרשים בשטח כולל של 1,000 מ"ר. בפועל, לפי טבלת החלוקה שערך המודד מר קעדאן, מוקצה למערערים שטח של 706 מ"ר בלבד, וזאת לאחר הפחתת החלק היחסי של הפקעות לצורכי ציבור. בפועל, מחזיקים כיום המערערים בשטח של 854 מ"ר (סעיף 9 של פסק-הדין).

השאלה המהותית, כפי שהציג אותה בית משפט קמא בסעיף 10 של פסק דינו היא, מי צריך לשאת בהפסד השטח בגין ההפקעה, האם שני הצדדים לפי חלקם היחסי בחלקה כולה או שמא תמיד יושאר לבני משפחת זייד שטח של 1,000 מ"ר. דהיינו, האם יחולק המגרש, בקיזוז הפקעות, תוך השבת 148 מ"ר למשיב, או שמא יתווספו ה-146 מ"ר החסרים למערערים לצורך השלמת ה-1,000 מ"ר.

בנוסף, קיימת אפשרות שהמצב הקיים יישאר בעינו.

מוסיף בית משפט קמא שההכרעה בסוגיה תושפע משתי שאלות:

האחת, האם התחייב המשיב כי למערערים יהיה שטח נטו של 1,000 מ"ר.

השניה, האם הוסכם כבר בשנת 1961 על חלוקה.

כאמור, מכרה משפחתו של המשיב למשפחת המערערים חלק מחלקה 41 בשטח 1,000 מ"ר.

באישור, שנעשה בחתימת המשיב ביום 2.9.60, אישר המשיב שהוא ואחיו מכרו למשפחת המערערים שטח של דונם, מבלי שיצויין באותו אישור האם מדובר בחלק ספציפי.

אין באישור התייחסות לשאלה האם השטח הוא ברוטו או נטו.

באותו שלב היו הצדדים, ביחד עם אחרים, בעלים במשותף במושע של חלקת אדמה, ובצדק קבע בית משפט קמא שאם בשלב זה היתה מבוצעת הפקעה היתה "הנגיסה" פוגעת בכל הבעלים גם יחד, כל אחד לפי חלקו היחסי הזכויות.

ד.         בשנת 1961 פנו המערערים בבקשה לקבלת היתר בניה, ואזי הציגו המערערים תוכנית המיועדת להם לצורך בניית בתיהם בחלק ספציפי של החלקה (החלק הצפוני). בתוכנית זו  תוארו מידות המגרש שהמערערים טוענים לזכויות ספציפיות לגביו.

שטח המגרש בתוכנית שהוגשה על ידי המערערים הוא 1,000 מ"ר. במרכז אותה תוכנית מופיעה טבלה שכותרתה "הסכמת בעלי כל החלקות", ובמסגרת הסכמה זו מופיע גם  שמו של המשיב, שאישר בחקירתו הנגדית כי חתם על התוכנית. משמעות הדבר כי המשיב נתן את הסכמתו, כאחד הבעלים במשותף של החלקה כולה, לייחד שטח של 1,000 מ"ר ספציפיים אלה למערערים.

התוכנית אושרה על ידי הועדה המקומית ביום 28.2.61. מכאן מסקנתו של בית משפט קמא שבשנת 1961 ניתנה הסכמת המשיב כלפי הועדה המקומית וכלפי המערערים כי הם יחזיקו בשטח הצפוני של חלקה 41 שטח של 1,000 מ"ר כמתואר בתוכנית (נספח ד' של כתב ההגנה).

ה.         לעניין קו הגבול שבין שתי החלקות כותב בית משפט קמא כי לפי העדויות קו הגבול הקיים כיום, והמוצג פיזית בגדר בטון, הוא קו הגבול עליו הסכימו הצדדים בשנת 1961, בהתאם לתוכנית ששימשה בסיס לבקשת היתר הבניה בשטחם של המערערים.