פסק-דין בתיק עא 2293/01

מבוא

1.         בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום (סגן הנשיא בדימוס, השופט ע. רנד) שניתן ביום 25.9.00 בת.א. 11841/89.

2.         בטרם נתייחס לערעורים לגופם נקדים מספר הערות על ההליכים בערעור.

ע"א 2293/01 הוגש ביום 24.4.01. ע"א 2353/01 הוגש ביום 16.5.01. שני הערעורים נקבעו לדיון בבית המשפט. מסיבות שונות כמו חילופי עורכי דין, נדחה הדיון לבקשת בעלי הדין שוב ושוב מספר רב של פעמים, עד שבסופו של דבר התקיים הדיון בפנינו ביום 30.3.04.

במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. הואיל ואחד התנאים שנקבעו בהסכם היה אישורו על ידי ועדת הפשרות של חברת עמידר, ניתנה לעמידר אפשרות להודיע על חזרתה מההסכם תוך 60 יום. עמידר השתהתה באישורו של הסדר הפשרה וביקשה ארכה על מנת לאפשר לה להודיע, האם רצונה בביטול ההסכם וביום 23.6.04 הודיע ב"כ עמידר כי הסכם הפשרה לא אושר על ידי ועדת הפשרות.

בהתאם לאמור בפסק-הדין מיום 30.3.04 ובהחלטתנו מיום 7.3.05 נתאפשר לצדדים להשלים טיעון קצר בכתב. עקב תקלה במזכירות בית המשפט, לא נרשם כי פסק הדין בוטל, והתיק הועבר לארכיב כתיק גמור.

רק ביום 1.9.05 התבררה התקלה והתיק הובא לעיוננו.

עם קבלת התיק התברר כי תיק בית משפט השלום בוער ולכן התבקשו הצדדים לשחזר את המסמכים ולהמציא את המוצגים והפרוטוקולים מדיוני בית משפט השלום.

פסק דיננו זה מושתת איפוא על המסמכים שהומצאו על ידי הצדדים במסגרת זו בלבד.

הואיל ובעלי הדין בשני הערעורים אינם מופיעים בסדר זהה יכונו הצדדים בפסק דיננו על פי שמותיהם.     

ועתה לערעורים לגופם.

עיקרי הדברים

3.         ביום 15.11.79 השכירה עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן: "עמידר") למדרכי ויצמן (להלן: "ויצמן") ולעמיהוד וקסלר (להלן: "וקסלר") חנות המצויה ברח' קיבוץ גלויות 58 בחיפה (גוש 18850, חלקה 145) (להלן: "המושכר"). מכוחו של הסכם השכירות  הפכו ויצמן ווקסלר לדיירים מוגנים במושכר.

4.         בכתב התביעה המקורי שהוגש לבית משפט השלום ביום 29.8.89, נטען כי החל מיום 1.11.88 נטשו וקסלר וויצמן את המושכר. עוד נטען כי ליברטי אליהו (להלן: "ליברטי") תפס את החזקה במושכר והחל מחזיק בו שלא כדין.

            בכתב התביעה המקורי עתרה עמידר להורות על פינויים של ויצמן ווקסלר מהמושכר בשל נטישתו וכן להורות על פינויו של ליברטי הואיל ותפס את החזקה במושכר שלא כדין וללא הסכמתה.

            עוד עתרה עמידר לחייב את ויצמן ווקסלר בדמי שכירות בסך של 3,426.52 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.88, וכן עתרה לחייב את ליברטי לשאת בדמי שכירות ראויים בסך של 4,131 ש"ח לחודש. על פי כתב התביעה נדרש ליברטי לשלם לעמידר סך של 30,785.48 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.88 בגין החזקת הנכס עד ליום הגשת כתב התביעה המקורי (29.8.89). כן התבקש בית משפט השלום לחייב את ליברטי לשלם דמי שכירות ראויים מיום הגשת התביעה ועד לפינוי המושכר בפועל.

5.         ביום 2.4.92 הגישה עמידר כתב התביעה מתוקן. בכתב תביעה זה נתבעו הנתבעים המקוריים, ויצמן, וקסלר וליברטי, וכן נתבעו אברהם אלבו (להלן: "אלבו") וד"ר ש. סלפוי-עו"ד ששימש כונס נכסים של הנכסים.

בכתב התביעה המתוקן נשארו אותן עילות תביעה כנגד ויצמן ווקסלר תוך שעמידר מציינת כי בשנת 88 ביקש ויצמן להעביר את הזכויות במושכר לליברטי ואלבו. נטען כי חלקה של עמידר בדמי המפתח לא שולם על ידי ליברטי ואלבו. כן נטען שויצמן ווקסלר נטשו את המושכר.

            לפיכך עתרה עמידר לפינויים של ויצמן ווקסלר וכן לפינויים של ליברטי ואלבו. כן טענה עמידר כי דמי השימוש הראויים בנכס עומדים על סך של 4,500 ש"ח לחודש, ולפיכך עתרה לחייב את אלבו וליברטי לשלם עבור החזקת הנכס מיום 1.11.88 ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן סך של 180,000 ש"ח.

כן נתבעו ליברטי ואלבו לשלם דמי שכירות ראויים עד ליום פינויו של המושכר.