ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
2155-04
13/01/2005
|
בפני השופט:
1. י. גריל [אב"ד]
2. ר. חפרי - וינוגרדוב
3. ע. גרשון
|
| - נגד - |
התובע:
1. גולדמן סמיון
2. גולדמן ראיסה
עו"ד דונאיביץ' יקטרינה
|
הנתבע:
1. צחר ירון
2. צחר רעיה
עו"ד טלמור מיכאל
|
| פסק-דין |
ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ב. טאובר) מיום 8.9.03 ב-ת.א. 17863/97, לפיו חוייבו המשיבים לשלם למערערים סך של 22,682 ש"ח בגין עלות תיקון ליקויי הרטיבות שנקבעו בפסק הבורר, בצרוף הפרשי הצמדה למדד הבניה, ממועד מתן פסק הבורר שאליו הועברה ההכרעה באשר לעלות תיקון ליקויי הרטיבות.
לפיצוי זה נתווסף חלקם של המערערים בהחזר שכר טרחת הבורר, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ על שכר הטרחה.
כפי שמסרה לנו ב"כ המערערים במהלך הדיון ביום 9.1.05 הסכום הכולל ששילמו המשיבים למערערים עפ"י פסק הדין נשוא הערעור הסתכם ב-39,205 ש"ח.
להבהרת המחלוקת: המערערים רכשו מן המשיבים דירת מגורים ביום 1.3.96. החזקה בדירה הועברה לידי המערערים ביום 31.12.96. עם תחילת שהותם של המערערים בדירה, התגלה להם שקיימת בעיה של חדירת רטיבות בעיקר דרך קירות המבנה והחלונות.
בסעיף 4 של הסכם הרכישה הצהירו המשיבים (המוכרים) שאין רטיבות ו/או מום ו/או פגם נסתרים בדירה.
בסעיף 17 של הסכם הרכישה נקבע שסעיפים 4, 5, 9, 13 של ההסכם מהווים תנאים יסודיים, והפרתם תיחשב הפרה יסודית של החוזה.
סעיף 18 של ההסכם קובע כי הפרה יסודית של החוזה תזכה את הצד הנפגע בפיצויים מוסכמים מראש, ללא צורך בהוכחת נזק, בסכום של 14,000 דולר ארה"ב.
המערערים ביקשו בטיעונם בפני בימ"ש קמא לקבל את הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה בנוסף על פיצוי נזקיהם כפי שפורטו בפסק הבורר.
לעומת זאת טענו המשיבים שלא הוכחה ידיעתם בדבר ליקויי הרטיבות, ולטענתם הם לא הפרו את ההסכם הפרה יסודית ואין המערערים זכאים לפיצוי המוסכם החוזי, מעבר לפיצוי הנזקי, שאם לא כן ייווצר כפל פיצוי, ובכל מקרה מסור לבית המשפט שיקול הדעת האם להפחית את הפיצוי המוסכם כך שלא יחרוג מעבר לעלות ביצוע התיקונים כפי שנקבעו על ידי הבורר בפסק דינו.
על יסוד ע"א 628/85, חורי נ. חברת החשמל, פ"ד מ"ו (1), 115, הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה שהוספת הפיצוי המוסכם כפי שנתבע על ידי המערערים מעבר לשיעור הנזקים שנקבעו בפועל (שעה שמדובר בנזק אחד: נזקי רטיבות), אינו מתיישב עם הוראת סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ומהווה כפל פיצוי.
כב' השופטת קמא גם עמדה בפסק דינה על כך שסעיף 18 של הסכם המכר קובע שכל הפרה, גדולה כקטנה, המנויה בסעיף 17 להסכם, תזכה את הצד הנפגע בפיצוי מוסכם של 14,000 דולר ארה"ב, ופיצוי אחיד זה שנקבע בהסכם לגבי כל הפרה ללא אבחנה, מעיד שהפיצוי המוסכם נקבע בהסכם מבלי שהצדדים נתנו דעתם בזמן כריתת החוזה לשאלת היחס בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי מן ההפרה בגינה נקבע הפיצוי.
כב' השופטת קמא סברה שבנסיבות אלה על ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות ההפחתה המוקנית לביהמ"ש לפי סעיף 15 (א) לחוק התרופות.
כב' השופטת קמא ראתה לנכון להפחית את הפיצוי המוסכם החל בנסיבות המקרה ולהעמידו על סכום הנזקים של המערערים כפי שנפסק בפסק הבורר, כפיצוי חליפי בלבד.
על כך מונח בפנינו ערעורם של המערערים המלינים על מיעוט סכום הפיצוי שנפסק לזכותם.
המערערים טוענים שלא ייתכן כי המשיבים לא ידעו שהרטיבות חודרת לדירה, והפרה זו נקבעה כהפרה יסודית בהסכם המכר.
המערערים ציינו שמחיר הדירה הינו 161,000 דולר ולכן שווי הפיצוי המוסכם (14,000 דולר) הינו פיצוי סביר. קיום ליקוי רטיבות הוא מרכיב חשוב שיש בו כדי להשפיע על קביעת מחיר הדירה.
לדעת המערערים לא נתן בימ"ש קמא חשיבות מספקת לעגמת הנפש ולאי-הנוחות שנגרמה להם.
על יסוד כל אלה טענו המערערים שלא היתה הצדקה להפחתת הפיצוי המוסכם.
המשיבים טענו שיש להותיר את פסק דינו של בית משפט על כנו, ואין לפסוק פיצוי מוסכם בנוסף לפיצוי על נזקים שהוכחו לפי חוק החוזים (תרופות), ואין לתבוע את שניהם גם יחד.