השופטת א' קובו:
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 100852/00 בש"א 132273/00 (כבוד השופטת ז. אגי) לפיו התקבלה בקשת המשיבה לדחות על הסף, מחמת התיישנות, את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח בגין תקופת אי כושר עבודה עובר לתאריך 12.10.97 (להלן: "
ההחלטה").
מקורו של ערעור זה בבקשת רשות ערעור, שהתקבלה (ראו החלטת כבוד השופטת גרסטל מיום 21.3.01 בבר"ע 1086/01).
רקע
1. לבית משפט השלום הוגשה בתאריך
12.10.00 תביעתו של המערער נגד המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח חיים ונספח אי כושר עבודה (להלן: "
נספח אי כושר") אותם רכש ממנה. לטענתו, תאונת דרכים שעבר בתאריך
2.11.95 מזכה אותו, בהתאם לנספח אי הכושר, בתגמולי ביטוח בגין התקופה שבה לא עבד, החל מיום התאונה ועד לתאריך
28.2.98, כשלאחר מועד זה הומלץ לו לחזור לעבודה בחצי משרה.
2. המשיבה הגישה כתב הגנה ובקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. הדחייה התבקשה לגבי תקופת אי כושר עבודה עובר לתאריך 12.10.97 קרי, התקופה שקדמה לשלוש השנים שמיום הגשת התביעה. בכך, נסמכה המשיבה על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "
חוק חוזה הביטוח") לפיו תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.
3. המערער, בתגובתו, טען לחוסר תום ליבה של המשיבה בעצם העלאת הטענה האמורה, הואיל ובין הצדדים נוהל משא ומתן ממושך במהלכו יצרה המשיבה כלפיו מצג לפיו היא מודה בזכותו. במצב דברים מעין זה חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות"), ויש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה בקיום הזכות. בהתאמה, תקופה זו טרם עברה עת הגיש תביעתו.
4. הערכאה הדיונית קיבלה את בקשת המשיבה לדחייה על הסף לאחר שלא מצאה כי יש מקום להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות. השופטת המלומדת הטילה ספק האם יש בהתכתבות אותה ניהלה המשיבה עם המערער, ומאוחר יותר עם בא כוחו, תוך דרישת מסמכים רלוונטיים ותיאום מועדים לבדיקת המערער, כדי הודאה מפורשת כנדרש על פי הסעיף. על פי קביעתה, יש בהתכתבות זו ברור נסיבות המקרה, להבדיל מיצירת מצג כאילו מודה המשיבה בזכות כלשהיא של המערער.
עוד נקבע על ידי בית המשפט כי נספח אי הכושר בנוי על מצב משתנה ואינו מתייחס לארוע חד-פעמי. על כן, עילת התביעה מתחדשת מידי חודש בחודשו וכל חודש מקים עילת תביעה חדשה. בהתאמה נקבע כי היה ויוכחו יתר התנאים הנקובים בנספח אי הכושר, יהיה זכאי המערער לתגמולים
החל מיום 12.10.97 ועד ליום הגשת התביעה.
5. על החלטה זו מלין המערער. בעיקרי טיעונו בכתב ובעל פה טוען הוא, בתמצית, כי בהמלצת סוכן הביטוח פנה למשיבה שנה לאחר התאונה והודיע לה כי אינו עובד מאז התאונה. למכתב זה הוא לא קיבל כל התייחסות, והוא הבין כי בסיום חופשת המחלה, עליו להעביר את תעודות המחלה אל המשיבה ואז יקבל את המגיע לו. גרסה זו הוצגה על ידו בתצהיר שתמך תגובתו לבקשה לדחייה על הסף, כאשר המשיבה מצידה לא תמכה את בקשתה היא בכל תצהיר שהוא. במצב דברים מעין זה, לא יכול להיות ויכוח על המסכת העובדתית, ויש צורך בנסיבות קיצוניות מאד על מנת לדחות את התביעה מחמת התיישנות. לכל הפחות היה מקום לשמוע את התיק ולהביא ראיות. מדגיש המערער כי תביעתו נדחתה בשל התיישנות ולא בשל איחור במתן ההודעה.
טענה נוספת בפיו היא כי בחלוף שלוש שנים מהתאונה פנה באמצעות עורך דינו למשיבה למימוש זכויותיו על פי הפלת"ד, ובמסגרת זו גם ביקש לממש את זכויותיו על פי נספח אי הכושר. בתגובתה של המשיבה למכתב זה לא הועלתה על ידה כל טענה של התיישנות, ויתרה מכך ביקשה היא להעמיד את המערער לבדיקה של מומחה רפואי מטעמה, תוך הצגת מצג לפיו אם יתברר כי הוא עומד בתנאי הזכאות לגופם - יזכה בתגמולי ביטוח. למעשה, כתב ההגנה הינו הפעם הראשונה בה העלתה המשיבה את הטענה כי בכל הנוגע לתקופת אי כושר עד לתאריך 12.10.97, דין התביעה להתיישן. זאת, בעוד הוראות המפקח על הביטוח, כמו גם חובת תום הלב כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה, מחייבת מבטח לפרט ולפרוש בפני המבוטח את הנימוקים לדחיית תביעתו, וכן מחייבת אותו להעלות את כל נימוקי הדחייה בהזדמנות הראשונה. שאם לא כן, לא יהא רשאי לעשות כן מאוחר יותר, למעט לגבי טענות שנוצרו לאחר מועד הדחייה או שלא היה באפשרותו לדעת אותן באותה העת. רוצה המערער לומר, כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב בעת ניהול המשא ומתן עימו כאשר לא העלתה כלל את טענת ההתיישנות במהלכו. לו היתה עושה כן, היתה מוגשת תביעתו באופן מיידי, דבר שנמנע ממנו אך בשל מצגיה והביא לשינוי מצבו לרעה. מוסיף וטוען המערער כי יש בניהול המשא ומתן, בנסיבות העניין, משום הודאה בזכותו, ומשכך חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
לגופם של דברים טוען המערער כי תביעתו לא התיישנה. זאת משום שרק בחודש מרץ 1999 בדק אותו מומחה מטעם המשיבה, ד"ר וייס, והעמיד את נכותו הרפואית על 5%. בהתאם לתנאי נספח אי הכושר, אחד התנאים לזכאות לתגמולי ביטוח הינו
נכות, ומשזו התגבשה, לכל המוקדם, רק בשלב בו נבדק על ידי הד"ר וייס בשנת 1999, אין לומר כי בעת הגשת תביעתו בשנת 2000 זו התיישנה. בכך נסמך המערער, בין היתר, על פסק דינו של מותב זה (ברב דעות) בע"א (ת"א) 1105/01
אמיתי נ' סהר
חברה לביטוח בע"מ, פדאור (לא פורסם) 03 (2) 782 (2003) לפיו המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח נכות הינו מועד גיבושה של נכות (וראו גם פסק דינה של כבוד השופטת רונן אשר הביעה עמדה דומה בבר"ע (ת"א) 1987/05
נדר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פדאור (לא פורסם) 06 (10) 513 (2006)). ואם תרצה המשיבה לומר כי הנכות איננה תנאי לתשלום תגמולי אי כושר, היא נהגה בחוסר תום לב כאשר הפנתה את המערער לבדיקתו של הד"ר וייס וזה קבע את נכותו בלבד ולא התייחס כלל לתקופת אי הכושר.
6. מנגד, טוענת המשיבה כי המערער הודיע על מקרה הבטוח
שנה לאחר התאונה, וכבר בכך הפר את חובתו מכוח סעיף 22 לחוק חוזה הבטוח להודיע על כך מיד לאחר שנודע לו על מקרה הבטוח. לא זו אף זו כי אף לפנייתו זו לא צרף המערער כל מסמך רלוונטי, והיא היתה לאקונית ונטולת אינפורמציה, שלא בדרך המקובלת והנהוגה לדיווח על קרות ארוע ביטוחי. רק לאחר תקופה נוספת בת שנתיים בהם "נעלם" המערער פנה בא כוחו בצרוף המסמכים הרלוונטיים. כבר בפנייה זו הדגישה המשיבה כי לא תוכל להתייחס ולבחון תביעתו של המערער בגין התקופה הקודמת להגשת מסמכי התביעה לידיה, ואילו על מנת לברר טענותיו לאובדן כושר ממועד המצאת המסמכים, ביקשה לקבל מסמכים רפואיים וכן להעמיד את המערער לבדיקת רופא מטעמה. מומחה זה, שאף מונה על ידי בית המשפט כמומחה רפואי בתביעת המערער לפי הפלת"ד, קבע כי אין ולא היתה סיבה רפואית אורטופדית להעדרותו הממושכת של המערער ממקום עבודתו וכי אין במצבו הנוכחי כדי למלא אחר הגדרת אובדן כושר עבודה שבנספח אי הכושר.
מצביעה המשיבה על כך כי גם אם המערער הבין ממקור כלשהוא כי עליו לסיים את חופשת המחלה ורק אז לפנות למשיבה, הרי שזו הסתיימה בפברואר 1998, והוא פנה באמצעות עורך דינו רק בחלוף עשרה חודשים, בדצמבר 1998, ממש ערב התיישנותה של ראשית תביעתו. הוא המתין, ללא כל סיבה, שנתיים נוספת בטרם הגיש תביעתו ואין לו אלא להלין על עצמו. מובן כי המשיבה תומכת במסקנתו של בית המשפט כי בהתכתבויות וכעולה מתוכנן אין משום הודאה במקצת הזכות. קבלת עמדתו של המערער תוביל למצב שבו צדדים הנתונים לסכסוך לא יכלו לנהל משא ומתן לצרכי פשרה מבלי שנסיון זה יחשב כהודאה ומבלי שכל הצעה תחדש את מרוץ ההתיישנות.
לטענת המשיבה אין לשאלת מועד גיבושה של נכות כל נפקות בתביעה זו שעניינה אי כושר עבודה. הגדרת "אובדן כושר עבודה" בנספח דורשת שני תנאים מצטברים:
האחד, כי נשלל כושרו של המבוטח לעסוק בעיסוק או במקצוע בו עסק 5 שנים קודם למועד התאונה/המחלה, ואילו
השני כי אינו עובד בעבודה ו/או בעיסוק אחר תמורת שכר. בניגוד לטענות המערער, אין בהגדרת מקרה הבטוח כל דרישה לקביעתה של נכותה צמיתה לצורך הכרה באובדן כושר עבודה. בהתאמה, יש לדחות את נסיונותיו של המערער להתלות במועד שבו נקבעה לו נכות כמועד ממנו ראוי לבחון את התיישנות תביעתו. בתביעה לאובדן כושר עבודה, העילה מתחדשת מידי חודש בחודשו ואין נפקא מינה מהו מועד ארוע התאונה עצמו, שכן כל חודש קמה למבוטח עילת תביעה חדשה.
דיון
7. שאלת מועד הודעתו של המערער למשיבה על מקרה הבטוח איננה העיקר שלפנינו. בתצהירו לפני הערכאה הדיונית טען המערער כי לאחר התאונה הודיע לסוכן הבטוח שלו על התאונה ובהמלצתו שלח את מכתבו למשיבה בו הודיע כי "
בתאריך 2.11.95 הפסקתי לעבוד עקב תאונה. אודה על טיפולכם" (ראו מכתב מיום 21.11.96). בהמשך נטען כי הבין שרק לאחר סיום תקופת אי הכושר עליו להעביר את תעודות המחלה למשיבה ואז יקבל המגיע לו. טענה זו הינה סתמית ואיננה מפורטת דיו; מיהו סוכן הביטוח, מה יעץ לו סוכן הביטוח, מדוע נשלח מכתב רק כעבור שנה וממי הבין בדיוק כי עליו לסיים את חופשת המחלה שלו על מנת לקבל תגמולי ביטוח ? בהעדר טיעון מפורט לא ניתן לבסס קביעה למצג זה או אחר של המשיבה, או נסיון מצידה "להרדימו" על משמרתו. נדגיש כי גם אם לפנינו רק תצהירו של המערער, אין בכך משום "ראה וקדש", ולבית המשפט שיקול דעת האם לקבלו, אם לאו. מכל מקום, תביעתו של המערער נדחתה בגין התיישנות ולא בגין הודעתו המאוחרת, לכאורה, על מקרה הבטוח אשר ארע לו.
8. פנייתו הבאה של המערער היתה בחלוף שנתיים נוספות, באמצעות עורך דינו, והפעם גם בצרוף מסמכים רלונטיים לצורך בדיקת זכאותו (ראו מכתבו של עו"ד קנר מיום 28.12.98). השאלה במחלוקת הינה האם מנקודת זמן זו ניתן לראות בהתכתבויות שבין הצדדים, ובמינוי רופא מומחה בתחום האורטופדי לבדיקתו של המערער, משום הודאה בזכות או במקצתה כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. הערכאה הדיונית, כזכור, לא מצאה בראיות שלפניה כדי לבסס ממצא שכזה.
9. עניינו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות נסקר בספרות ובפסיקה, ובהתייחס למערכת היחסים שבין מבטח לבין מבוטח נמצאנו, כי
שתיקה, כשלעצמה, אף נוכח פניית המבוטח שבה הוא טוען לקיומה של זכות איננה נחשבת כהודאה;
נקיטת פעולות לשם ברור החבות כגון פניה לצד שלישי או למבוטח כדי לעמוד על פרטי התביעה איננה נחשבת כאילו המבטח מודה בקיום הזכות (שחר ולר,
חוק חוזה הבטוח, תשמ"א - 1981 673-674 (פרוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, בעריכת א. זמיר, א"מ ראבילו וג' שלו, כרך ראשון, 2005)). גם לא
ניהול משא ומתן לצורך ברור אפשרות פשרה,
הצעת פשרה לכשעצמה לסילוק דרישת המבוטח, או
ביצוע תשלום תכוף מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (ע"א 7934/99
רייזנר נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ פדאור (לא פורסם) 01 (2) 360 (2001) וראו גם ירון אליאס
דיני ביטוח 744-745 (כרך ב' 2002)). מנגד,
שליחת מכתב ממנו עולה הכרה בזכותו של מבוטח לתגמולי ביטוח,
תשלום סכום כפיצוי שבועי או כמקדמה על חשבון התביעה מבלי לציין כי מדובר בתשלום לסילוק סופי של התביעה,
העברת תשלום לקופת חולים בגין טיפול רפואי שניתן למבוטח שנפגע בתאונת דרכים או
שליחת מכתב לאחר תקופת ההתיישנות בו מבטיח המבטח לברר את התביעה מבלי לסייג את הדברים עולה כדי הודאה (לפרוט ראו
ולר, בעמ' 674-675 וכן
אליאס, בעמ' 745). על דברים אלו גם עמדתי לאחרונה בפסק דיננו בע"א 1683/02, 1691/02
מנורה חברה לבטוח בע"מ נ' יעקובי (פסק דין מיום 26.2.07). שם, גם הצבעתי על חובותיו המיוחדות של מבטח, כמי אשר יש בידו כוח לא מבוטל ביחס למבוטח "מן השורה". במצב מובנה זה של אי שוויון סברתי, ועודני סבורה, כי יש להחיל עליו נורמות התנהגות של תום לב והגינות אף מעבר לאדם סביר.