1. שני המערערים נפגעו בתאונת דרכים שארעה ביום 21.8.02. לטענתם, נגרמו להם נזקי גוף עקב התאונה ועל כן הגישו תביעה לבית משפט השלום בעפולה. במהלך הדיונים, הסכימו הצדדים כי בית משפט השלום יפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראת סעיף 4 ג' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). בית משפט השלום קיבל את תביעתו של המערער מס' 1, ופסק לו פיצויים בסך של 5,500 ש"ח בנוסף לתשלום תכוף על סך 8,000 ש"ח ששולם לו בשעתו. תביעתו של המערער מס' 2 נדחתה, שכן בית המשפט לא ראה כי נגרם למערער זה נזק גוף כמשמעו בסעיף 1 לחוק. כן חייב בית המשפט את המערער מס' 2 בהוצאות המשיבות בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
2. המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט השלום. ביחס למערער 1, טענו המערערים כי בית המשפט פסק לו סכום נמוך במיוחד, וזאת לנוכח נזקי הגוף הקשים שסבל. ביחס למערער מס' 2 נטען כי המערער סבל מכאבים והגבלות בתנועות הצוואר וכתף ימין, כאבים והגבלות אשר הביאוהו שלוש פעמים לחדר המיון וכן פעמיים לבדיקות אצל רופא אורטופד. כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, נאלץ המערער מס' 2 להעדר מן העבודה וכי הינו זכאי לפיצוי בגין נזקיו עקב תאונה זו.
3. המשיבות מתנגדות לקבלת הערעור. לשיטתן, משהושג פסק הדין על דרך הפשרה, הרי לא תטה ערכאת הערעור להתערב בפסק הדין ובשיקול דעתו של בית המשפט. לטענת המשיבות, כל שמבקשים המערערים בערעור זה, אינו אלא לחמוק ולהשתמט מהשלכותיה של הסכמתם הדיונית להכרעת התביעה על דרך הפשרה. לגופו של עניין, טוענות המשיבות כי אכן צדק בית המשפט קמא בפוסקו למערער מס' 1 פיצויים בשיעור שנפסק, וזאת לנוכח העובדה כי לא סבל כל נכות עקב התאונה, וכי פגיעותיו היו קלות. ביחס למערער מס' 2, טענו המשיבות כי מערער זה לא סבל כל נזק גוף שהוא. כל אשר מפורט בתיעוד הרפואי שהציג המערער מס' 2, אינו אלא תלונות סובייקטיביות באשר לכאבים, מבלי שנמצאו כל ממצאים אובייקטיביים שהם, המלמדים על נזק גוף. לשיטת המשיבות, המדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, אשר בית משפט של ערעור לא יתערב בהן.
4. אכן, מקובלת עלינו ההלכה, לפיה לא יתערב בדרך כלל בית משפט של ערעור בפסיקה אשר נעשתה על דרך הפשרה, בהתאם להוראת סעיף 79 א (א) (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, או סעיף 4 (ג) לחוק. משמסרו בעלי הדין את ההכרעה לבית המשפט על דרך הפשרה, הרי שהם הסכימו כי בית משפט זה יפסוק על פי שיקול דעתו המלא.
עם זאת, קבעה פסיקתו של בית משפט העליון, כי אין בעצם ההסכמה לפסיקה על דרך הפשרה, כדי לשלול מבעלי הדין, מעיקרא, את זכותם להביא טענותיהם בפני ערכאת הערעור לעניין תוצאותיה של הפשרה. עם זאת, עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל. (ראה ע"א 1639/97
אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 344, 345; וכן רע"א 6756/96
זוננשוילי נ' חוד, תק-על 97 (4) 622).
עוד יש לציין, כי בפוסקו על דרך הפשרה, מוסמך בית המשפט להחליט, בגדר סמכותו, לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה. עם זאת, נקבע כי יש להניח שנסיבות אלה תהיינה, מטבע העניין, נדירות (ראה ע"א 3958/95
אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ואח', תק-על 96(1) 487).
על כן, בעל דין, המבקש לערער על החלטה של בית משפט השלום, אשר ניתנה על דרך הפשרה, חייב לשכנע את ערכאת הערעור כי אכן במקרה דנן, נתקיימו אותן נסיבות קיצוניות, בהן זועק פסק דינו של בית משפט השלום לתיקון על דרך של ערעור.
5. עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד, כי לגבי המערער מס' 1, נתקבלה התביעה בעיקרה. המחלוקת היחידה הנטושה בין הצדדים, הינה לעניין גובה הפיצוי. מומחה רפואי מטעם בית המשפט פסק כי למערער מס' 1 לא נותרה כל נכות. המערער מס' 1 נפגע פגיעה, אשר נחזתה בתחילה כפגיעה קשה יחסית, ואשר הצריכה אף העברה מבית החולים העמק למרכז הרפואי רמב"ם לצורך טיפול בפגיעת הראש שנפגע, והמטומה שנתגלתה ברקמות הרכות של גולגלתו. אולם, לאחר אשפוז של 5 ימים, שוחרר המערער מס' 1, תוך שהוא מקבל טיפול אמבולטורי ולא יותר מכך. על פי קביעת המומחה הרפואי, שהה המערער מס' 1 בתקופת אי כושר של חודשיים ימים. המערער מס' 1 היה תלמיד באותה תקופה, כך שלא נגרמו לו הפסדי השתכרות, וכי לאחר סיום לימודיו התגייס לצה"ל והינו משרת כלוחם ביחידה קרבית.
יתכן, כי סכום הפיצויים שנפסק למערער מס' 1 הינו נמוך ביחס, או שאינו עונה על ציפיותיו. עם זאת, לא מצאנו בקביעת סכום פיצויים זה, משום סטיה רבתי מעקרונות קביעת הפיצויים, אשר יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בעלי הדין הסכימו למסור שיקול דעת מלא לערכאה הדיונית בקביעת סכום הפיצויים על דרך הפשרה. על כן, לא תתערב ערכאה זו בשיקול דעת זה, כל עוד לא הוכח כי שיקול הדעת היה בלתי סביר.
על כן, אנו מחליטים לדחות את ערעורו של המערער מס' 1.
6. ובאשר למערער מס' 2: אין חולק כי מערער זה היה מעורב באותה תאונת דרכים בה נגרמו למערער מס' 1 נזקי גוף. לטענת המערער, וכעולה מן התיעוד הרפואי שנמצא כאן, פונה המערער, בו ביום, לחדר מיון בבית החולים העמק, שם טען כי נחבל בתאונת הדרכים והתלונן על סחרחורת וכאבים בכתף ימין. בבדיקה לא נתגלו כל סימני צד או סימנים חיצוניים של חבלה, פרט לרגישות קלה במישוש בכתף ימין. המערער מס' 2 פנה, פעם נוספת לחדר המיון, למחרת היום והתלונן על כאבים בכתף ובצוואר. אף בבדקה זו לא נתגלו כל סימנים אובייקטיבים לחבלה או לחסר כלשהוא.
המערער 2 המשיך להתלונן על כאבים. הוא פנה, בפעם השלישית, ביום 27.8.02 לחדר המיון, בתלונות על כאבים בצוואר ובכתף ימין. אף בבדיקה זו לא נמצאו סימני חבלה אובייקטיבים, לא נמצא כל חסר נוירולוגי או הגבלה בתנועה, פרט לרגישות במישוש. חרף האמור, פנה המערער מס' 2 לרופא מומחה בתחום האורטופדי בתלונות זהות. ד"ר ריינר, אשר בדק את התובע, לא מצא כל חוסרים ומגבלות והמליץ על טפול סימפטומטי (ראה תיעוד רפואי מיום 26.9.02 ו- 12.6.03).
רופאי משפחה אליהם פנה המערער מס' 2, קבעו לו 17 ימי מנוחה.
בית המשפט קמא, אשר התייחס לתיעוד הרפואי שהומצא, מצא לנכון לקבוע כי הממצאים, אשר העלו הבדיקות, מלמדים, כי לא קיימים כל ממצאים חבלתיים וכי מדובר בפגיעה קלה עד מאוד.
תעודות המחלה שהמציא והומצאו על ידי רופא משפחה, אין להם כדי ללמד על נזקי גוף, שכן, גם בבדיקות שנערכו במרפאת קופת חולים, לא העלו כל ממצאים. על כן, אין לקבל תעודות אלה כראיה. בית המשפט קמא ציין, כי
"הממצא בולט מהתיעוד הרפואי לאורך כל הדרך הינו, היות הפגיעה קלה עד מאוד, עד כדי כך שלא היה צורך בהמלצה על מנוחה לחוסין לאחר בדיקתו בחדר המיון כאמור פעם אחר פעם".
7. סבורים אנו כי בהחלטתו דלעיל, החמיר בית המשפט קמא עם המערער מס' 2 יתר על המידה, ומסקנותיו אינן עולות בקנה אחד עם החומר שהומצא לעיונו של בית המשפט והועמד אף לעיוננו. יש לזכור, כי לערכאה הדיונית אין יתרון, בנסיבות דידן, על ערכאתנו.
בית המשפט קמא לא שמע עדויות ולא נזקק לראיות אשר באפשרותו היה להתרשם מהן, מעבר לראיות אשר הועמדו בפנינו.
נכון אמנם, כי המערער מס' 2 לא נפגע פגיעת גוף קשה. עם זאת, לא מצאנו כל דרך לשלול את תלונותיו הסובייקטיביות, באשר למכאובים שסבל. נכון אמנם, למערער מס' 2 לא נגרם כל נזק גרמי, או חוסר, בין נוירולוגי ובין תנועתי, אשר ניתן לגלותו בבדיקות המקובלות. עם זאת, התלונן המערער מס' 2, פעם אחר פעם, על מכאובים קשים. מכאובים אלה הביאוהו מספר פעמים לטיפול רפואי. בבדיקות לא נקבע כי המערער מספר 2 מתחזה, או מנסה להפיק רווח משני מן התאונה. לטעמינו, אף מכאוב, המהווה פגיעה בנוחותו של הנפגע, ובתחושותיו הגופניות, אשר לא מצאו ביטוי פיזי, יש בו כדי להוות משום נזק גוף. נראה לנו, על פי התיעוד הרפואי שהוצג, כי אכן המערער מס' 2 סבל מכאובים העולים כדי נזק גוף, גם אם לא נמצא להם מקור בבדיקות שנערכו. אין לשלול את האפשרות כי אף חבלה כהה תגרום נזק, המתבטא במכאוב בלתי נסבל.
בנסיבות אלה, שעה שלא הובאה כל ראיה, לפיה תלונותיו הסובייקטיביות של המערער מס' 2 אינן נכונות, סבורים אנו כי היה זה מרחיק לכת לקבוע כי לא סבל כל נזק גוף שהינו בר-פיצוי.