פסק-דין בתיק עא 11414/07

ערעור זה עוסק בשאלה אחת, הנוגעת לסכום שכר טרחת עורך דין המגיע למערער בגין תביעה כספית שהגיש נגד המשיבות בת"א 14505/04, שהסתיימה בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. לפי ההסכמה חוייבו המשיבות לשלם למערער סך של 2,214,747 ש"ח. סכום זה הינו מלוא סכום התביעה שהגיש המערער נגד המשיבות, מכוח הסכם רב שנים בין הצדדים העוסק בחובת השיבוב של המשיבות כלפי המערער בגין תגמולים המשולמים על-ידו לנפגעים בתאונות דרכים.

בית משפט קמא (כב' השופט רם וינוגרד) קבע בפסק דינו מיום 4.9.07 כי המשיבות יחוייבו בשכר טרחת עורך דין של המערער בסכום של 17,500 ש"ח בצירוף מע"מ. המערער טוען כי סכום זה נמוך במידה משמעותית מהסכום לו הוא זכאי, עד כדי כך שקיימת הצדקה להתערבות של ערכאת הערעור בענין.

בפסק הדין עמד בית משפט קמא על האופי המיוחד של התביעות הרבות המתבררות בין המערער לבין חברות הביטוח מכוח ההסכם הנזכר. תביעות אלה, קבע בית המשפט, מעוררות שאלות זהות של משפט ולעתים אף של עובדה, כך שהיקף העבודה המושקע בהן אינו מושפע מסכום התביעה. משכך אין הצדקה לפסוק בתביעות אלה שכר טרחת עורך דין הנגזר באופן אריתמטי מסכום התביעה, אלא יש לגזור את שכר הטרחה מהיקף העבודה שהושקע בניהול התביעה. לגבי התיק הספציפי, ציין בית המשפט כי בא כוח המערער נדרש לבצע פעולות החורגות ממה שמקובל בתביעות רבות מהסוג הזה, לאמור: איתור עדים מצפון הארץ, גביית תצהירים מעדים אלה ומתן התייחסות לשאלות שונות שבעובדה, לנוכח טענות ההגנה שהעלו המשיבות. מנגד, הושגו במהלך הדיון הסכמות דיוניות שאפשרו את סיום ההליך בדרך מקוצרת על יסוד התצהירים בלבד, בלא צורך בהליכים נוספים, לרבות הגשת סיכומים. משכך העמיד בית המשפט את שיעור שכר הטרחה על הסכום הנזכר, הגבוה מהסכום אותו היה רואה לנכון לפסוק אלמלא פעולות נוספות אלה.

המערער מסתמך על הסכם שכר הטרחה בינו לבין בא-כוחו. לטענתו, מכח הסכם זה הוא שילם לבא-כוחו שכר טרחה בסך של 194,898 ש"ח ומע"מ. במצב דברים זה, שכר הטרחה שנפסק לטובתו בבית משפט קמא כלל אינו מבטא את הוצאותיו האמיתיות בגין ניהול ההליך, שנכפה עליו על-ידי המשיבות, ומותיר אותו בחסרון כיס ניכר. משכך, סבור המערער, כי היה על בית המשפט לפסוק לו הוצאות בשיעור ריאלי כאמור בהסכם שכר הטרחה. לחלופין, טוען הוא, כי היה על בית המשפט להעמיד את סכום שכר הטרחה לפחות על הסכום הקבוע בתעריף המומלץ המינימאלי של לשכת עורכי הדין, כמתחייב מתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, העומד על סך של 40,820 ש"ח.

המשיבות טוענות, כי בית משפט קמא צדק בכך שלא העמיד את סכום שכר הטרחה על השיעורים אותם ביקש המערער. המשיבות סבורות, כי סכום שכר הטרחה ששולם בפועל על-ידי המערער לבא-כוחו הינו גבוה ביותר, בשים לב להיקף העבודה שהושקעה בפועל בניהול התיק. לפיכך טוענות הן, כי לא היה מקום להעמיד את חיוב שכר הטרחה על סכום כזה, ואף לא על סכום המתקרב אליו; מה עוד שהמערער נמנע ביודעין ובמתכוון מלהציג את הסכם שכר הטרחה לפני בית המשפט קמא, והחליט לעשות כן לראשונה רק בשלב הערעור. כמו כן טוענות המשיבות, כי בית המשפט לא היה מחויב להעמיד את שכר הטרחה על השיעור הקבוע בתעריף המינימאלי, שהינו כיום תעריף מומלץ בלבד, ובכל מקרה, אינו הפרמטר היחיד לגזירת שכר הטרחה, ולצידו קיימים פרמטרים נוספים, בהם אופן סיום התיק והיקף העבודה שהושקעה בפועל.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, לא מצאנו מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא. נקודת המוצא הידועה היא, שטענה של צד למשפט בדבר היקף ההוצאות שנפסקו לחובתו איננה, בדרך כלל, נימוק לערעור (ראו, למשל, ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק"; ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הררי). חריג לכלל זה יתכן רק לעיתים נדירות, כאשר החלטת הערכאה הדיונית נגועה בטעות קיצונית. מהטעמים שיבוארו להלן, איננו סבורים כי ניתן לייחס טעות שכזו לקביעת בית משפט קמא.

הסכם שכר טרחה בין בעל דין לבין עורך דינו יכול, בנסיבות מסוימות, להשפיע על שיעור שכר הטרחה הנפסק לטובתו. יחד עם זאת, מדובר אך בנתון רלוונטי, ולא בנתון בלעדי (ע"א 9535/04, לעיל). הסכם שכר טרחה עשוי להגדיל את שכר הטרחה הנפסק, בתנאי שמדובר בהוצאות "סבירות, הכרחיות ומידתיות" (בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא, בפסקה 20). תנאי זה מתבקש גם מתקנה 513(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי כאשר בית המשפט מותיר את חישוב ההוצאות לרשם, הרי שעל הרשם לבחון אם אותן הוצאות "היו סבירות ודרושות לניהול המשפט".

מעיקר הדין, ניתן לפקפק בזכותו של המערער לטעון לפני ערכאת הערעור בהסתמך על הסכם שכר הטרחה, בשים לב לכך שהסכם זה לא רק שלא הוצג לבית משפט קמא, אלא המערער טען במפגיע בסיכומיו בבית משפט קמא (בסעיף 4), כי "עקרונית, עמדת התובע היא כי ההסכם שבינו לבין עורכי הדין מטעמו אינו מעניינן של הנתבעות" (ההדגשה במקור). אולם, גם אם נתעלם מכך, ונתייחס להסכם לגופו, נמצא, ראשית, כי שכר הטרחה שהמערער שילם בפועל עולה בהרבה על שכר הטרחה המוסכם, ושנית, כי אפילו שכר הטרחה המוסכם, עולה במידה ניכרת על היקף העבודה שהושקעה בפועל בניהול התיק. בדיון לפנינו אישר ב"כ המערער, כי שכר הטרחה ששולם לו נקבע בהתאם לסעיף 24(ב)(2) להסכם, דהיינו, 80% מהתעריף הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימאלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977. דא עקא, מאחר שההליך לפני בית המשפט קמא הסתיים בהסדר מוסכם, ללא שמיעת ראיות וללא הגשת סיכומים, חל בעניין דנן סעיף 24(ג) להסכם שכר הטרחה, שלפיו סיום ההליך המשפטי בפשרה גורר אחריו הפחתת הסכום לפי סעיף 24(ב)(2) במחצית. לכך שבמקרה דנן מדובר בסיום הליך בפשרה, קיימת הודאה של המערער בעצמו, שהרי תגובתה של עו"ד עידית פלדמן מהמחלקה המשפטית של המערער, מיום 12.7.07, על חשבון שכר הטרחה שהעביר אליה ב"כ המערער, היתה שהיא מאשרת תשלום בשיעור של 8.8% בלבד. שיעור זה הינו 80% משכר טרחה בשיעור של 11%, הקבוע בסעיף 3 לכללים הנ"ל למקרה שבו התביעה שהוגשה לבית המשפט הסתיימה בפשרה. מאחר שמדובר בפשרה, גם לפי דעתו של המערער, חל בנדון סעיף 24(ג) להסכם שכר הטרחה. בפועל לא הפחית המערער את שכר הטרחה במחצית, כמתחייב מסעיף זה, אלא שילם לבא-כוחו שכר טרחה כאילו ההליך התנהל במלואו. די בכך כדי שהסכם שכר הטרחה לא ישמש אמת מידה לגובה שכר הטרחה בו ראוי לחייב את המשיבות. בכל מקרה, גם אם היה המערער משלם לבא-כוחו את מחצית הסכום ששולם בפועל, כפי שנכון היה לשלם על-פי ההסכם (97,449 ש"ח), גם אז לא היה בנתון זה כדי לשמש נתון בלעדי לעניין קביעת חיוב שכר הטרחה בפסק הדין. נתונים נוספים הינם מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו (ע"א 762/76 כץ נ' חברת מנחם אמיר בע"מ, פ"ד לב(2) 500, 502), כמו גם התנהגות הצדדים להליך ואופן ניהולו על-ידם. הרלוונטיות של הנתון האחרון קבועה בתקנה 512(ב), המורה כי אחד השיקולים לעניין קביעת שיעור הוצאות המשפט, הינו ה"דרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון" (ראו: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 541; צ' זילברטל "הוצאות לטובת המדינה", משפטים, ט"ו (תשמ"ו), 389 בעמ' 392). במקרה שלפנינו, הסתיים, כאמור, ההליך בלא חקירות עדים ובלא הגשת סיכומים. כתוצאה מכך נחסכה למערער ההשקעה בניהול הליכים אלה, ופעולות הייצוג בתיק הסתכמו בהגשת כתב תביעה קצר וסטנדרטי, וכן שני תצהירים קצרים של עדים מצפון הארץ. כימות ההשקעה הנדרשת לביצוע פעולות אלה למונחים כספיים, רחוק מלעמוד על 97,449 ש"ח.

לעניין התעריף המינימאלי המומלץ, הרי כבר נפסק "כי התעריף המומלץ אינו בהכרח אמת המידה המכרעת בפסיקת ההוצאות" (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ). כך הוא הדבר, חרף האמור בתקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. ראשית, כפי שנקבע בע"א 10078/03 הנ"ל, תקנה 512(א) מפנה לגרסה הקודמת של הכללים, משנת התשל"ז-1977, לפיה התעריף המינימאלי היה מחייב. לא כך הדבר לפי הגרסה העדכנית של הכללים, משנת התש"ס-2000, שהפכה את התעריף למומלץ בלבד. לכך יש השפעה גם על מעמדו של התעריף במסגרת שיקולי בית המשפט בעת פסיקת שכר הטרחה. שנית, תקנה 512(א) סיפא מאפשרת לבית המשפט להורות "מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור" הקבוע בתעריף. מעשים שבכל יום הם שקיומה של פשרה בתיק נשקל על-ידי בתי המשפט כטעם ראוי ומוצדק להעמדת סכום שכר הטרחה על שיעור הנמוך מהתעריף המינימאלי. מאחר שבמקרה שלפנינו התיק הסתיים בפשרה, ממילא כר שיקול הדעת שעמד בפני בית משפט קמא בקביעת סכום שכר הטרחה היה רחב. הסכום שאותו פסק בית המשפט בפועל מצוי בגדרי שיקול דעת זה, ולא מצאנו מקום להתערב בו.

לפיכך, החלטנו לדחות את הערעור.

המערער ישלם למשיבות שכר טרחת עורך ד ין בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום ט' בשבט, תשס"ח (16 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: