פסק-דין בתיק עא 11107/07

1.         בפנינו ערעור על החלטה (שהנה למעשה פסק דין חלקי) של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בן-עטר) מיום 22.4.07 בת"א 14366/06. בהחלטה נדחתה על הסף מחמת השתק עילה תביעה כספית בסך של 42,000 ש"ח אותה הגיש המערער נגד המשיב בסדר דין מהיר.

2.         בכתב התביעה טען המערער, שהנו קבלן בנין ושיפוצים, כי המשיב הזמין אצלו עבודות שיפוץ בדירתו, והתחייב לשלם לו עבור ניהול העבודות במשך חודש וחצי סך של 35,000 ש"ח, ובנוסף לשאת בכל התשלומים עבור החומרים ושכר העובדים. בפועל, העבודות נמשכו שלושה חודשים ושבוע, בשל הזמנת עבודות נוספות על ידי המשיב. מאחר שהמערער עבד חודש ושלושה שבועות מעבר לחודש וחצי המקוריים, תבע הוא שכר מוסכם בעד תקופה זו בסך של 42,000 ש"ח. עילות התביעה, כפי שהוגדרו בסעיף 12 לכתב התביעה, מתבססות הן על דיני החוזים והן על דיני עשיית עושר ולא במשפט.

3.         המשיב הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. הבקשה נסמכה על פסק דין שניתן ביום 22.8.06 בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (על ידי כב' השופט ר' יעקובי) בתביעה קטנה אותה הגיש המערער נגד המשיב בקשר לאותן עבודות שיפוץ (ת"ק 2484/06; להלן - התביעה הקודמת). בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את התביעה באופן חלקי, וחייב את המשיב לשלם למערער סך של 7,500 ש"ח בגין תשלומים של המערער לנהג שקנה והוביל ברכבו את חומרי הבניה, ועוד 1,500 ש"ח בגין חומרים ושכר פועלים עבורם שילם המערער. המשיב טען כי פסק דין זה מיצה את כל הסעדים המגיעים למערער בעילה הנובעת מביצוע עבודות השיפוץ. משכך, ומאחר שהמערער לא ביקש ולא קיבל רשות לפיצול סעדים במסגרת ההתדיינות בתביעה הקודמת, אין הוא רשאי לשוב ולתבוע מהמשיב כספים עבור העבודות.

4.         בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיב לפיה תביעתו הקודמת של המערער התבססה הן על החוזה שבין הצדדים והן על דיני עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט הזכיר את הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה לעקרון השתק העילה, לפיה חובה על תובע לרכז בתביעה אחת את כל טענותיו הנוגעות לאותה מסכת עובדתית. פרשנות זו מונעת לשוב ולתבוע גם בשל פרטים ומרכיבים השייכים לאותה עילה שלא נכללו בתביעה הראשונה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי התביעה הקודמת התבססה על דיני עשיית עושר ולא במשפט בלבד (השבת התשלומים בהם נשא המערער במקום המשיב) בעוד התביעה הנוכחית הנה מכוח התחייבותו החוזית של המשיב לתשלום שכר עבודתו של המערער.

5.         המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בקביעות אלו. לטענת המערער, תביעתו הקודמת לא הוגשה בשל הפרת החוזה אותו כרת עם המשיב (עילה חוזית) אלא בשל חובת המשיב לשפות אותו על התשלומים השונים שביצע במקומו לפועלים ולחומרים (עילה של עשיית עושר ולא במשפט). ממילא אין תחולה במקרה זה לכלל בדבר השתק עילה, המתייחס לתביעות שונות באותה עילה ולא לתביעות שונות בעילות שונות. בכל מקרה, מוסיף וטוען המערער, גם אם מדובר באותה עילה, יש לראות במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות, בו לא נדונה כלל התביעה לתשלום שכר עבודתו, כמכיל בקשה והסכמה לפיצול סעדים בנוגע לתביעה זו. לבסוף טוען המערער כי ההליך שהתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות אינו מקים השתק עילה במערכת היחסים שבין הצדדים, שכן בבית המשפט לתביעות קטנות הוא לא היה מיוצג ולא היה ער לכלל בדבר השתק עילה ולנפקותו המשפטית בנסיבות המקרה.

6.         דין הערעור להידחות. תביעתו הקודמת של המערער התבססה על אותו הסכם אשר מכוחו הוגשה תביעתו הנוכחית. בכתב התביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות טען המערער כי " בהתאם להסכם העבודה, בע"פ" היה על המשיב לשלם לו סכום כולל של כ-35,000 ש"ח, וכי " בהתאם להסכם" היה על המשיב להוסיף ולשלם את שכר הפועלים ועלות רכישת החומרים. כן הוזכרה שם העובדה שהמערער עבד בפועל אצל המשיב במשך שלושה חודשים וכי " העבודה נמשכה מעבר לזמן המסוכם מראש". גם בסיכומים שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות הסתמך המערער על ההסכם בינו לבין המשיב, וטען (בסעיף 7) כי מכוח התחייבויות המשיב בהסכם זה עליו לשאת בשכר הפועלים והנהג. אין אפוא יסוד לטענת המערער לפיה תביעתו הקודמת לא נבעה מעילה חוזית אלא רק מעילה של עשיית עושר ולא במשפט. באותה מידה, אין יסוד לטענה הנגדית של המערער לפיה תביעתו הנוכחית הנה רק בעילה חוזית ולא בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. ראו סעיף 12 לכתב התביעה הנוכחי: " התובע יטען כי על הנתבע לשלם את שכרו... והן בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979". שתי התביעות נועדו להביא לאכיפת התחייבויות המשיב במסגרת ההסכם שנכרת בינו לבין המערער, ושתי התביעות ראו בהפרת אותן התחייבויות כמקימה - בנוסף לעילה החוזית - גם עילה של עשיית עושר ולא במשפט. ממילא היה על המערער לרכז בתביעה הקודמת את כל הסעדים אותם הוא תובע מכוחן של עילות אלה, והוא מושתק מלתבוע אותם בהליך אחר (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802; ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בע"מ, פ"ד לט(4) 141, 145-147; ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח, לא פורסם, מיום 18.4.07, בפסקה 6). " על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק" (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לא פורסם, מיום 8.9.05, בפסקה 9).

הלכה למעשה, לא זו בלבד שהמערער נמנע מלכלול בתביעתו הקודמת את תוספת התשלום המגיעה לו, לטענתו, בגין ניהול עבודות השיפוץ, אלא תוספת זו לא נכללה בתביעה הקודמת על אף שהוזכרה בה טענתו של המערער בדבר התמשכות העבודות מעבר למועד שסוכם מראש. המערער אף לא ביקש, וממילא לא קיבל, רשות לפיצול סעדים בנוגע לתוספת תשלום זו. בכל מקרה, נראה כי רשות שכזו לא הייתה ניתנת גם אילו הייתה מתבקשת, שכן מדובר בסעד כספי אחד שאין לפצלו (תקנה 44(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ע"א 9774/05, לעיל).                       

יצוין כי המערער ניסה לצייר בפני בית המשפט לתביעות קטנות את ההסכם בינו לבין המשיב כהסכם עבודה ולא כהסכם קבלנות (עמ' 1 שו' 26-28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.7.06; סעיפים 1-2 לתגובת המערער לסיכומי המשיב). טענה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, שפתח את פסק דינו בקביעה כי " התביעה דנן היא ספיח לעבודות בניה שבצע התובע כקבלן בבית הנתבע". קביעה זו, המהווה חלק מפסק דין חלוט בין אותם צדדים, מהווה פלוגתא פסוקה בדבר המסגרת המשפטית של יחסי הצדדים. מאחר שמדובר ביחסים של קבלן ומזמין, בהם " הקבלן אינו עובדו של המזמין" (סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974), לא ניתן לראות את התביעה הנוכחית כתביעה לשכר עבודה הנובעת מהסכם עבודה ומנותקת מהתחייבותו של המשיב לשלם עבור הפועלים והחומרים. כל ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים ניתנו בגדרו של הסכם אחד, הוא הסכם הקבלנות, בו המערער התחייב לדאוג לביצוע עבודות השיפוץ והמשיב התחייב לשלם למערער עבורן. מסקנה מתחייבת מכך היא שכל תביעת תשלום של המערער בקשר לעבודות אלה נובעת מהסכם הקבלנות, ולפיכך לא ניתן לפצל את התביעות ולשייכן לעילות שונות.       

7.         נכון הוא שהתביעה הקודמת לא הוגשה ולא התבררה כתביעה אזרחית רגילה אלא כתביעה קטנה. אף נכון הוא שהמערער ניהל את התביעה הקודמת בעצמו ובלא ליווי של עורך דין. למרות זאת, אין בכך כדי לפטור את המערער מעולו של הכלל בדבר השתק עילה. שאלת היווצרות מעשה בית דין מכוח פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות נדונה בבית המשפט העליון ברע"א 1958/06 סויסה נ' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (לא פורסם, מיום 20.10.06). כב' השופט א' רובינשטיין סקר שם את הצביון הייחודי של הליך התביעה הקטנה ואת הנפקויות העשויות לנבוע מייחודיות זו בכל הנוגע לתחולת דיני מעשה בית דין בהליך כזה. מנגד, הוצגו שם שיקולי המדיניות המקופלים בכללים של השתק פלוגתא והשתק עילה. נפסק כי שיקולים אחרונים אלה גוברים ברוב המקרים על הייחוד של הליך התביעה הקטנה, ולפיכך בדרך כלל פסק דין בתביעה קטנה יוצר מעשה בית דין כמו פסק דין בתביעה אזרחית רגילה:

" מציעי החוק העמידו לשיטתם בפני אדם מן הישוב ברירה; ירצה, יתבע בדרך הלא פורמלית, המהירה והזולה של התביעה הקטנה, כמובן בתוך 'גג' כספי; ירצה יגיש את תביעתו במלוא הדרה הפרוצדורלי, על כל הכרוך בכך. ואולם, הוא לא יוכל לתפוס את המקל בשני קצותיו, לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידו. פרשנות זו נכונה לא רק בדיעבד, אלא גם בגדרי המדיניות השיפוטית הראויה במבט צופה פני עתיד, כדי שלא להכביר הליכים במדינה עתירת התדיינות".          

חריג (מצומצם) לכלל זה ייתכן רק בהקשר של השתק עילה: כאשר מדובר בהשתק פלוגתא אין הבדל בין פסק דין של כל בית משפט אזרחי לבין פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות. לעומת זאת, כאשר מדובר בהשתק עילה, אף כי בדרך כלל לא יהיה הבדל בין שני סוגי ההליכים " מאותה סיבה של יעילות המערכת השיפוטית והצדק כלפי הנתבע" - ובוודאי " שעה שיוזם ההליך בשתי התביעות הוא אחד" - עדיין " ההבדל המסוים, הנובע בכל זאת מקיומם של סדרי דין שונים ודיני ראיות גמישים, יכול לבוא לידי ביטוי בגמישות-מה גם בענין השתק עילה... כדי לאפשר עשיית צדק במקרים המתאימים".

בחינת אמות המידה שהותוו ברע"א 1958/06 מעלה כי אין הצדקה לגמישות כזאת בנסיבות המקרה שבפנינו. המערער היה מודע עוד כאשר הגיש את התביעה הקטנה לכל העובדות המצמיחות, לשיטתו, את זכאותו לתשלום הנוסף נשוא תביעתו הנוכחית. עובדות אלה אף הוזכרו על ידי המערער בכתב התביעה הקטנה. אף-על-פי כן בחר המערער לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות ולהגביל את תביעתו לסעדים של השבת שכר הפועלים ועלות החומרים. כלל השתק העילה מבוסס על השאיפה להביא לסופיות הדיון, לטובת ייעול ההליכים במערכת המשפט בכללה ולטובת האינטרס של בעל הדין שכנגד שלא להיות מוטרד פעמיים בגין אותה פרשה. תכליות אלה דורשות למנוע בעדו של המערער את פיצול הסעדים הכספיים בגין הזמנת עבודות השיפוץ בין שני הליכים, תוך הנאה מיתרונותיה של התביעה הקטנה בד בבד עם עמידה על יתרת התביעה הכספית החורגת מתקרת הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות. לאחיזה כזו של המקל בשני קצותיו אין מקום. אכן, התוצאה המעשית ברע"א 1958/06 הייתה שהגשת התביעה לבית משפט השלום הותרה רק בגין אירועים שהתרחשו לאחר שהתובע הגיש את התביעה הקטנה. לא הותר לתובע לתבוע סעדים אותם לא תבע בבית המשפט לתביעות קטנות בגין אירועים שקדמו להגשת התביעה הקטנה. " אמנם", כך נאמר שם, " אם לשפוט על פי נוסחה של כתב התביעה הקטנה אין המדובר בתובע שהוא עצמו 'מיודעי דת ודין', אך הוא ידע לאחר זמן קצר להגיש תביעה מסודרת באמצעות עורכי דין, ולדידי - כפי שציינו בתי המשפט הקודמים - יש משמעות למועד ההגשה, ואם כן יכול היה להיוועץ כדבעי גם מלכתחילה". דברים אלה יפים כמות שהם לגבי המערער.

8.         מטעמים אלה החלטנו לדחות את הערעור. המערער יישא בשכר טרחת ב"כ המשיב בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. המזכירות תעביר את הערבון לב"כ המשיב על-חשבון שכר הטרחה שנפסק.  

ניתן היום כ' באדר ב' תשס"ח (27 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: