פסק-דין בתיק עא 1101/06

המערערים תוקפים את פסק הדין שניתן כנגדם ואשר קיבל את תביעת המשיב והורה להם לפנות את המקרקעין נשוא ההתדיינות ואסר עליהם להיכנס לשטח המריבה החל מהמועד שנקבע בפסק הדין. המדובר בשטח בן כ- 1,570 דונם בתחום שמורת הטבע הסוללים. המערערים משתמשים בשטח לרעיית עדריהם ואף הקימו שם מבנים שונים.

פסק דינו של בית משפט קמא מנומק כהלכה. שלא כטענת המערערים, אין לדעתנו מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בו, הממצאים הללו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט וגם אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. בנסיבות האלה יכולים היינו לדחות את הערעור מבלי להוסיף ולנמק, בגדרה של תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984. יחד עם זאת ולנוכח טענותיו של ב"כ המערערים, המנסה בסיכומיו להציג את הכרעתו של בית משפט קמא כלוקה בטעויות קיצוניות, וזאת תוך אי - הקפדה על הצגת העובדות כהוויתן, לא יכולנו שלא להוסיף לפסק דיננו את ההערות הבאות.

הצגת ההוויה ולפיה קיבלו המערערים זכויות בעלות בשטח המריבה על פי הסכם חליפין שנערך בין אביהם - מורישם לבין המשיב, אינה נכונה ובמקרה הטוב מוטעית.

על פי הראיות שהובאו ונתקבלו על ידי בית המשפט, לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי הקרקעות שנמסרו לאבי המערערים במסגרת אותו הסדר הן במקום אחר ואין להליך שמתנהל כאן כל נגיעה אליהן.

המקרקעין נשוא ההתדיינות נמסרו לאבי המערערים לצורך רעייה בלבד על פי הסכמי הרשאה לכך. לא זכויות בעלות היקנו חוזים אלה, לא זכויות חכירה וגם לא זיקת הנאה, כפי שטוענים המערערים. הזכות האחרונה על פי מהותה כלל אינה קשורה למחלוקת. כל שהוקנתה לאבי המערערים היתה הזכות להשתמש בשטח לרעייה בלבד כאשר כל חוזה נערך לשנה בלבד. חידושו היה מותנה בגיבושה מחדש של הסכמה מידי שנה בשנה. תנאי סטנדרטי בחוזים קובע כי נאסר על המערערים להשקיע בקרקע השקעת קבע או זמנית, למעט השקעה זמנית הדרושה לצורך מימוש המטרה לתקופת ההרשאה. גם נקבע כי למערערים לא תהיה, בסיום תקופת ההרשאה, כל תביעה שהיא בגין החזר השקעות בקרקע. הסכם ההרשאה האחרון שנחתם בין הצדדים, וגם הוצג בבית המשפט, התייחס לשנת 1990. מתמיהה העובדה שחרף האמור לעיל ממשיך ב"כ המערערים לטעון בסיכומיו כי מאז שנת 1981 לא נחתם "כל הסכם בכתב עם מנהל מקרקעי ישראל" - ראה סעיף 40 לסיכומיו. מסתבר כי במהלך השנים ובניגוד למוסכם הקימו המערערים מבנים שונים בקרקע. מבנים אלה נבנו ללא היתר בנייה וכיום תלוי ועומד כנגדם צו הריסה. לנוכח עובדה זו ותנאי נוגד מפורש, החוזר על עצמו בהסכמי ההרשאה, אין ולא היתה ממש בטענת המערערים כי הם זכאים להחזר כספי בגין השקעותיהם במבנים, אשר כאמור ממילא נועדו להריסה.

במהלך השנים חלו שינויים במעמדה המשפטי של הקרקע. בעבר הרחוק יותר היא היתה כולה בגדר "אדמת יער" מכוח פקודת היערות. בהמשך הוכרז חלק מהשטח כ"גן לאומי" כמשמעו בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ב - 1942 והוא ידוע כיום כגן לאומי "ציפורי ריש - לקיש". חלקו האחר מצוי בתחום שמורת טבע ששמה "יער הסוללים" שהוכרזה אף היא מכוח אותו חוק (להלן ייקרא "החוק").

כפי שעולה מהראיות שבאו בפני בית המשפט ומקביעותיו, המחלוקת בין בעלי הדין פרצה מעת שהמשיב, לבקשת רשות הטבע והגנים הלאומיים, ביקש להקפיד עם המערערים בשמירת כללי ההתנהגות ההולמים גן לאומי ושמורת טבע, וזאת כתנאי לחידוש חוזה ההשראה, משפג תוקפו של האחרון בהם, דהיינו הריסת המבנים שנבנו כאמור שלא כחוק, הימנעות ממגורים במקום ורעייה שם רק בעונות השנה המתאימות. המערערים סרבו לכך ובעקבות מחלוקת זו נמנעו מלחתום על חוזי הרשאה חדשים, אם כי המשיכו להחזיק בקרקע, ואף חדלו לשלם בעבור השימוש בה וכך הגיעה המחלוקת לפתחו של בית המשפט.

אלה הן העובדות הנכונות כפי שגם נקבעו על ידי בית משפט קמא ואין בילתן. לאורן גם קבענו, כפי שנאמר בראשית פסק הדין, כי לא יצאה כל שגגה תחת ידו של בית המשפט שעה שקבע שהדין הוא עם המשיב.

אנו מורים איפוא על דחייתו של הערעור. אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיב שכר טרחה בגין ההתדיינות הזו בסך 20,000 שקלים חדשים בצרוף מע"מ כחוק.

המזכירות תעביר העתקים מפסק דין זה לב"כ בעלי הדין.

ניתן היום י"א בסיון, תשס"ז (28 במאי 2007) בהעדר.

001101/06עא 054 ורד+פרח