פסק-דין בתיק ע"פ 7847/01

השופט א' א' לוי:

1.        מבוא

           המערער, רפיק בן חאדר מחאמיד, הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ס' ג'ובראן ומ' נאמן), בביצועם של מספר עבירות - רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, איומים ועבירות בנשק - עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 305(1), 329(2), 192 ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה גזר בית משפט קמא למערער בגין עבירת הרצח מאסר עולם, ובגין העבירות האחרות 10 שנות מאסר. נקבע כי בשני העונשים ישא המערער במצטבר.

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.

2.        האישום

           המערער הוא קרוב משפחתה של פטמה בת חסן מחאמיד (להלן "המנוחה"), ובנו בכורו, תייסיר, נשוי לפתאן, אחותה של המנוחה. המערער, בנו וכלתו, גרים בשכונת אלמועלקה באום אל-פחם, בעוד שהמנוחה גרה עד למותה בבית הוריה הנמצא בפרדיס.

           על פי הנטען בכתב האישום, הטריד המערער את המנוחה ופגע בה במשך שנים רבות, ובשנה שקדמה למותה הוא דרש ממנה להינשא לו. כך עשה המערער גם ביום 11.11.00 כאשר עצר את המנוחה בעת שהיתה בדרכה לעבודתה, ומשסירבה להיענות להצעתו להינשא לו, הוא הכה אותה וגרם נזק לרכבה.

           בשעות הלילה של יום המחרת (2.11.00), שהתה המנוחה בביתה עם אחותה רנין (להלן: "רנין"), כאשר המערער טלפן וביקש לשוחח עמה, משאמרה לו רנין כי המנוחה אינה יכולה לשוחח עמו, הגיב המערער באיומים וקללות. בשעה 22.30 לערך של אותו לילה, הגיע המערער לדירת המנוחה שעה שזו שכבה בחדרה וצפתה בטלויזיה כשלידה רנין. המערער פרץ את דלת החדר, ומאקדח שהחזיק בידו ירה לעבר המנוחה מספר כדורים, ואחר כך כיוון את הנשק לעבר רנין וירה גם לעברה. כתוצאה מהירי נגרם מותה של המנוחה כתוצאה מפגיעתם של 5 קליעים, בראשה, בבית החזה, בגב, בזרוע ובכף היד. רנין נפצעה משני קליעים שחדרו לזרועה.

           לאחר שביצע את זממו, מיהר המערער להסתלק עם רכבו מהזירה. בשעה 23.15 לערך, כאשר הגיעה הידיעה על הירי לתייסיר ששהה אותה עת בחברתם של אשתו פאתן, אחיו מג'די וגיסו כמאל מחאמיד (אחיהן של המנוחה ופאתן), יצאו כל הארבעה לעבר ביתו של המערער במטרה לחפש רכב כדי לנסוע לפרדיס. בעודם עושים את דרכם לשם הם הבחינו במערער מגיע, ועם רכבו הוא ניסה לפגוע בכמאל. משזה הצליח לחמוק ולמנוע את הפגיעה בו, עצר המערער את הרכב, יצא ממנו, ואת האקדח שבידו כיוון לעבר כמאל ודרש ממנו להסתלק עם אחותו, פאתן מהמקום.

           המשיבה טענה כי המערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, ניסה לרצוח את רנין, ניסה לגרום חבלה חמורה לכמאל או להטיל בו מום, וכן איים על כמאל ופתאן תוך שהוא נושא נשק שלא כדין.

3.        ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

           המערער התגונן בחקירתו ואחר כך במשפטו בטענה כי לא ביצע אף אחד מהמעשים המפלילים שיוחסו לו. הוא טען, כי בעת שהמנוחה נורתה הוא שהה בביתו, הרחק מהזירה. באשר לטענה לפיה עדותם של אחדים מעדי התביעה הפריכה את גרסת האליבי שלו, העלה המערער השערה שאת רצח המנוחה ביצע אחר, ככל הנראה קרוב שלה ואף מדרגה ראשונה, ומשפחתה החליטה, על רקע סכסוך בינה למשפחת המערער,  להפלילו כדי לנקות את הרוצח האמיתי מחשד.

           גרסה זו של המערער לא קנתה אחיזה בלבו של בית משפט קמא, אשר קבע בזו הלשון:

"אנו סבורים כי התביעה הוכיחה במידה שמעל לכל ספק סביר ... כי הנאשם הוא שרצח את המנוחה ופצע את אחותה (בעת נסותו לרצחה) וכן בעובדות הנזכרות בכתב האישום. אנו דוחים גרסת הנאשם ועדיו כבלתי מהימנות ...".

           בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי במערער התקיימו כל רכיביה של ה"כוונה תחילה" בה עוסק סעיף 301 לחוק העונשין, לאמור, הוא החליט להמית את קורבנו, ועשה זאת מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית את המנוחה, כאשר הגיע לזירה מזוין באקדח.

4.        הערעור

           בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד סעיד חדאד, הניח על שולחננו מסמך רחב היקף בו פירט את נימוקי הערעור של שולחו ואת עיקרי הטיעון מטעמו. על כך הוא הוסיף בטיעון על-פה, כאשר במרכז השגותיו כנגד ההרשעה עמדה הטענה לפיה לא נשללה בראיות המשיבה האפשרות ששולחו נכלא על לא עוול בכפו, כתוצאה מקנוניה אותה רקמו אחדים מבני משפחתה של המנוחה.

           על פי השקפתו של בא-כוח המערער, אמינות עדויותיהם של עדי המשיבה מפוקפקת היא, הואיל נתגלו בהן סתירות רבות, ולפיכך לא נכון היה לבסס עליהן את הרשעת שולחו. יתרה מכך, גם אם לא פעלו עדים אלה מתוך כוונה להפליל את מי שלא חטא, קיים ספק באשר ליכולתם לזהות את המערער כמבצעו של הרצח עקב התאורה החלקית והלקויה שהיתה בזירה. כמו כן נטען, כי בית המשפט דחה ללא הנמקה של ממש את עדותם של עדים אשר הובאו לבית המשפט מטעם ההגנה כדי לתמוך בגרסת האליבי של המערער.

5.        דיון