פסק-דין בתיק ע"פ 6204/13

השופט ס' ג'ובראן:

1.             ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ט' חיימוביץ) בת"פ 47694-08-11 מיום 28.7.2013, במסגרתו הושת על המערער עונש של שנים עשר חודשי מאסר; שישה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים משחרורו, שלא יעבור את העבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע; פיצוי למתלוננים בסך 1,500 ש"ח; כן הופעלה התחייבות כספית מגזר דין קודם.

כתב האישום

2.             כתב האישום המתוקן מיום 27.2.2012, מתאר אירוע שהתרחש ביום 23.8.2011, החל מהשעה 20:15. סמוך לשעה זו הכין המערער בביתו בקבוק תבערה מזכוכית שהכיל בנזין, ובפיית הבקבוק בד, וזאת לצורך השלכתו לעבר ביתו של תושב אופקים, שהמערער ידע כי הוא ערבי. המערער הניח את הבקבוק ברכבו, ומאוחר יותר נסע יחד עם נהוראי שוקר (להלן: שוקר) ואדם נוסף, לעבר ביתו של אותו תושב. במהלך הנסיעה הורידו את האדם הנוסף, ולאחר מכן הגיעו לבית שאליו נסעו. בהגיעם, לאחר חצות, המערער קיבל משוקר מצת, הצית את הבקבוק והשליכו לעבר גדר עטופה ברזנט שהקיפה את הבית. הבקבוק פגע בחלקה התחתון של הגדר, התפוצץ והצית חלק מהברזנט. דיירי הבית כיבו את השריפה. בגין מעשה זה הואשם המערער בעבירת הצתה, לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בית המשפט המחוזי

3.             ביום 9.9.2012, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן. לבקשת המערער, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו. במספר תסקירי מבחן שנערכו התייחס שירות המבחן לרקע הקשה בו גדל המערער, ולכך שנראה כי המעשה בוצע על רקע רצונו למצוא מקור שייכות כלשהו. שירות המבחן התרשם מרצונו של המערער להשתלב בטיפול, והמליץ על עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וצו מבחן לשנה.

4.             ביום 28.7.2013 נגזר דינו של המערער. בגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה לעבירה שביצע המערער בנסיבותיה, על פי הוראת תיקון 113 לחוק העונשין. במסגרת זו דן הוא בערך החברתי של העבירה, בענישה הנוהגת, ובנסיבות העבירה. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם בעניינה של העבירה שעבר המערער הוא בין 12 חודשי מאסר בפועל לבין 36 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן דן בנסיבותיו האישיות של המערער לאור תסקיר המבחן, ובכללן עברו הפלילי, נסיבות חייו והשתלבותו בהליך שיקומי. כן נדונה ההשוואה בין המערער לבין שוקר, לעניין חומרת המעשים והעונש. לבסוף, נגזר דינו של המערער, כמפורט בפסקה 1 לעיל.

טענות המערער

5.             למערער שתי טענות עיקריות: הראשונה, לעניין הפער בין העונש שנגזר עליו לבין העונש שנגזר על שוקר. השנייה, לעניין מתחם הענישה ההולם שקבע בית המשפט המחוזי, ולחילופין, הכרעתו שלא לחרוג לקולה מהמתחם בשל שיקולי שיקום.

6.             לעניין הפער בין העונשים, טען המערער כי ההבחנה שנערכה בין חלקם בביצוע העבירה היא מלאכותית, ובפועל חלקו של שוקר (עליו נגזרו חמישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות) בביצוע העבירה חמור בהרבה מזה של המערער. כן הוסיף, שבכתב האישום המקורי שניהם הואשמו באותה עבירה. לטענת המערער, שוקר הוא הגורם המרכזי בביצוע העבירה, שכן המצת שמסר למערער, הוא זה שאפשר את ביצועה. לטענתו, בית המשפט התייחס לעבירה הפחותה בחומרתה בה הואשם שוקר (מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין) ולא נתן משקל לכך שחלקו של שוקר חמור בהרבה מזה של המערער. המערער טען כי יש לראות בו ובשוקר מבצעים בצוותא ואין בעצם השינוי בסעיף לפיו הואשם על ידי המשיבה כדי להוות בסיס להבחנה בין העונשים ההולמים למעשים, ועל כן היה מקום לגזור עליו עונש דומה לזה שנגזר על שוקר. 

7.             לעניין קביעת מתחם הענישה ההולם, טען המערער כי בית המשפט המחוזי לא שקל באופן מספק את נסיבות ביצוע העבירה. לטענתו, מדובר בנסיבות ביצוע המצויות ברף הנמוך ביותר, ועל כן היה מקום להקל בקביעת המתחם עצמו, ולקבוע את סיפו הנמוך במאסר שירוצה בעבודות שירות. לחילופין, טען שאם ייקבע כי מתחם הענישה הוא הולם, הרי שבית המשפט המחוזי לא התחשב כלל בשיקול השיקום, והיה עליו לחרוג לקולה מהמתחם בבואו לגזור את עונשו. לטענתו, שלושת התסקירים שנערכו לו עמדו על כך שיש לשלבו בתוכנית טיפולית, וציינו סיכויי שיקום משמעותיים בעבורו. המלצת שירות המבחן הייתה שלא להטיל על המערער מאסר בפועל, בשל ההשפעה השלילית האפשרית עליו, ולהעדיף מאסר שירוצה בעבודות שירות בליווי צו מבחן. לטענת המערער, ההחלטה שלא לחרוג לקולה ממתחם בשל שיקולי שיקום עומדת בניגוד למשקלו הרם של שיקול זה בגדרי תיקון 113 לחוק העונשין.

8.             במהלך הדיון, חזר בא כוחו של המערער על נימוקי הערעור והדגיש כי נוכח הנימוקים שהיו בפני בית המשפט המחוזי, היה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה שנקבע.

תשובת המשיבה

9.             המשיבה טענה בדיון, כי חלקו של שוקר קטן בהרבה מזה של המערער, ועל כן הפער בין העונשים, ראוי הוא. לעניין הטענה באשר למתחם הענישה, הציגה המשיבה פסיקה הקובעת כי מתחם ענישה בין שנתיים מאסר בפועל לארבע שנות מאסר בפועל בעבירות הצתה הוא מתחם שנוטה לקולה, ועל כן טענה כי הן המתחם והן העונש בגדרו, נוטים הם לקולה, ואין מקום לכל הקלה נוספת.

תסקיר שירות המבחן

10.          ביום 5.1.2014 הוגש תסקיר משלים בעניינו של המערער. התסקיר העלה תמונת מצב לא ברורה, לפיה מחד גיסא, המערער ביקש להשתלב במסגרת הטיפולית והראה התקדמות במהלך הטיפול, ומאידך גיסא, מחוץ למסגרת זו המשיך להסתבך באירועים אלימים, בכללם אחד עם חבר בקבוצה הטיפולית, שהביא להפסקת השתתפותו בקבוצה. עוד צוין בתסקיר כי בעקבות אירועים אלה נחקר במשטרה, נפתחו לו תיקים פליליים, ובתיק אחד אף הוגש כתב אישום. נוכח האמור, לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית בעניינו.

דיון והכרעה

11.          לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי לעשות.

12.          כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013)). הדברים נכונים גם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (1.12.2013)). מצאתי כי מקרה זה אינו נמנה עם אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן.