הערעור
1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), בת"פ 10977/05. הערעור מופנה הן כלפי הכרעת-הדין המרשיעה מיום 11.10.07, והן כנגד גזר-הדין מיום 16.12.07.
המערער הורשע בבית-משפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, בעניין תוספת בנייה בשטח של כ-13 מ"ר שהוקמה בחצר של בית משותף ברחוב שמואל הנביא 1 בירושלים. המערער הורשע בעבירה, מכוח היותו הבעלים של הדירה שלה צורפה התוספת האמורה ומי שמשתמש בנכס, ודינו נגזר לתשלום קנס בסך 8,000 ש"ח ולחתימה על התחייבות כספית בסכום זהה. כן ציווה בית-משפט קמא על המערער להרוס את התוספת עד ליום 16.4.08, אם עד למועד זה לא יהיה בידיו היתר בנייה כדין.
ההליכים בבית-משפט קמא
2. בכתב-האישום נטען, כי בסמוך לחודשים ספטמבר - אוקטובר 2005 הוקמה בנכס האמור תוספת בנייה, שבמסגרתה נבנו קירות מבלוקים ומעליהם גג מחומר קל, זאת בשטח כולל של 13 מ"ר, באופן ששטח זה צורף כחדר נוסף לדירתו של המערער בקומת הקרקע. כתב-האישום הוגש כנגד שלושה נאשמים: המערער, שהנו כאמור הבעלים של הדירה (נאשם מס' 2); שמואל נזרי, שהתגורר במועדים הרלבנטיים בנכס (נאשם 1); ואהובה חלילי, אשר בסמוך לכתב-האישום התגוררה במקום בשכירות (נאשמת 3).
3. בתשובתו לאישום לא חלק המערער על כך שהוא הבעלים של הדירה, אלא שלטענתו הבנייה נעשתה לפני שנים רבות, זמן רב לפני חודש ספטמבר 2005, עוד בטרם רכש את הנכס; והעבודות שבוצעו בתקופה הרלבנטית לאישום היוו רק שיפוצים ושינויים פנימיים שבוצעו על-ידי נאשם 1, דייר שהתגורר בדירה, אך עבודות אלו בוצעו שלא בידיעתו, וממילא - שלא באישורו. כן ציין, כי בינו לבין נאשם 1, שהנו אסיר משוחרר שפלש לדירתו, נתגלעו סכסוכים, והוא אף נדרש להוציא נגדו צו הרחקה מהנכס. עוד טען, כי לנאשמת 3, ששכרה ממנו את הנכס לאחר ביצוע השיפוצים אין כל זיקה לביצוע העבודות.
לאחר מתן התשובה האמורה לכתב-האישום, ונוכח אי-איתורו של נאשם 1, הופרד הדיון, לבקשת המאשימה, וההליכים נמשכו אך כנגד המערער בלבד.
4. מטעם המאשימה העידה מפקחת הבנייה, עידית לוי, אשר ביקרה בנכס בשתי הזדמנויות. הביקור הראשון נערך ביום 28.9.05, ובביקור זה נלווה אליה מפקח הבנייה יוסי בן הרוש. לדברי העדה, בעת הביקור ראתה כי בונים בחצר שני קירות מבלוקים על גדר קיימת, שגובהה המקורי, לפני התוספת, היה כחצי מטר, וכי על הקירות הותקן גג מחומר קל. עוד ציינה העדה, כי בעת הביקור הייתה הבנייה בעיצומה, טרם הונח ריצוף, והיא והפקח בן הרוש הבחינו בהוספת מערכות אינסטלציה וחשמל. מהתמונות שצילמה מפקחת הבנייה לוי בביקור מאוחר יותר, שנערך בחודש יולי 2006, כבר הסתיימה הבנייה ואותו חלק של החצר הפך לשמש כמטבח, שצורף לדירתו של המערער. קטע הגדר הפונה למדרכה נסגר עם חלונות וסורגים, הותקנה תקרה אקוסטית ובניית הקירות הושלמה.
5. טענתו העיקרית של המערער בערכאה הדיונית הייתה, כי תוספת הבנייה בחצר ניצבה במקום מזה שנים, עוד בטרם רכש את הדירה, וכי נאשם 1 פלש לדירתו וביצע מיוזמתו עבודות שיפוצים בתוספת, כל זאת שלא בידיעתו ושלא ברשותו. עוד טען המערער, כי בסופו של יום סולק נאשם 1 מהבית, ואולם עד למועד הפינוי איפשר לנאשם 1 להמשיך להתגורר בדירה מבלי לשלם דמי שכירות, זאת בתמורה לעבודות השיפוצים.
6. בהכרעת-הדין אימץ בית-משפט קמא את עדותה של מפקחת הבנייה, שהייתה אמינה עליו. למרות העובדה שבתמונות שצולמו ביום 28.9.05 לא ניתן להתרשם מכל חלקי התוספת, אימץ בית-משפט קמא את עדות המפקחת, שתועדה בתיק הפיקוח, וקבע כי המאשימה הרימה את הנטל להוכחת טענתה כי המבנה הוקם בסמוך לחודש ספטמבר 2005, וכי לא עלה בידי המערער לסתור את הדברים ולהוכיח את טענותיו.
תמצית טיעוני הצדדים בערעור
7. טרוניותיו של המערער כנגד הכרעת-הדין מופנות הן כנגד ממצאיו של בית-משפט קמא בעניין מהות והיקף עבודות הבנייה, והן כנגד הטלת האחריות הפלילית עליו בגין עבודות אלו, אשר בוצעו, כטענתו, שלא בידיעתו ושלא באישורו. לחלופין, מלין הוא כנגד חומרת העונש.
8. המשיבה גורסת, כי דין הערעור להידחות, שכן הכרעת-הדין המרשיעה נסמכה על אימוץ עדות מפקחת הבנייה והעדפתה על-פני עדות המערער. כן טוענת המשיבה, כי המערער לא הרים הנטל להוכחת טענתו כי העבודות שביצע נאשם 1 נעשו שלא באישורו וללא ידיעתו; ובפרט כשלא היה היגיון בטענת המערער, לפיה מחד - פלש נאשם 1 לביתו וביצע את העבודות ללא ידיעתו, ומאידך - לאחר מכן, איפשר המערער לנאשם 1 לשהות בדירה ללא תשלום במשך מספר חודשים בתמורה לעבודות אלו, שלטענתו כלל לא רצה בהן. על-כן ביקשה המשיבה לדחות את הערעור הן על הכרעת-הדין, והן כנגד גזר-הדין, שאינו חמור כלל ועיקר.
דיון
9. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את התשתית הראייתית שהובאה לפני בית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא קמה עילה להתערבות בהכרעת-דינו המרשיעה של בית-משפט קמא, כמו גם בגזר-הדין.
10. הלכה פסוקה היא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).
11. באשר להיקף העבודות, לא מצאתי עילה להתערב בממצאיו של בית-משפט קמא, אשר העדיף את עדותה של מפקחת הבנייה, אשר הייתה אמינה עליו, על-פני עדותו של המערער; ובפרט, כאשר המערער לא הביא ראיות נוספות לתימוכין בטענתו, כי התוספת נבנתה לפני שנים, עוד בטרם רכש את הנכס.
12. לא מצאתי אף מקום להתערב בהכרעתו של בית-משפט קמא, לפיה המערער אחראי לעבודות הבנייה, אף אם אלו לא בוצעו על-ידו בפועל.
סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה קובע לאמור: