פסק-דין בתיק ע"ע 592-09

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1.         נקדים ונאמר כי  למרבה הצער, מר אהוד נבות, נציג העובדים שהשתתף במותב הדן בערעור, הלך לעולמו. בהסכמת הצדדים, מונה מר שלום חבשוש כחבר המותב במקומו של מר נבות ז"ל. פסק הדין ניתן על ידי חברי המותב על יסוד כלל החומר שבתיק.  

2.         המערערת, אלמנתו של המנוח מר יוסף רנרט (להלן- המנוח), שהועסק אצל המשיבה (להלן- צים) עד לפטירתו ביום 15.6.1984, הגישה ביום 11.12.2005 את תביעתה לבית הדין האזורי בתל אביב להפרשי פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות, בגין תקופת עבודתו של המנוח וסיומה. בית הדין האזורי (השופטת חנה טרכטינגוט, בש"א 4619/06 בתיק עיקרי עב' 10377/05) דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. על כך הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים לקבוע כי התביעה לא התיישנה, וכי על בית הדין האזורי לדון בה, ולהיזקק לה לגופה.

הרקע העובדתי וההליך בפני בית הדין האזורי

3.         תקופת העסקתו של המנוח בצים, מיום 11.5.1952 ועד למועד פטירתו ביום 15.6.1984, נחלקה לשתיים. עד ליום 31.10.1972 הועסק המנוח כימאי, והחל מיום 1.11.1972 ועד למועד פטירתו הועסק בסגל החוף. בהתייחס לכל תקופה ניהלה צים למנוח תיק אישי נפרד, ובו מסמכים המעידים על הזכויות שצבר במהלך אותה תקופה. בסמוך לאחר פטירתו שילמה צים למערערת פיצויי פיטורים בגין עבודתו של המנוח אצלה.

4.         במהלך השנים שחלפו ממועד פטירת המנוח פנתה המערערת לצים פעמים מספר, באמצעות באי כוח שונים, בטענה כי לא שולמו לה מלוא הזכויות המגיעות לה (להלן: הזכויות שבמחלוקת). טענותיה של המערערת התייחסו בעיקר לסכום פיצויי הפיטורים בגין עבודת המנוח בים. בתשובותיה לפניות המערערת, הציגה צים את דרך החישוב של הזכויות שבמחלוקת. הובהר למערערת כי צים שילמה את מלוא המגיע לה, וכי צים אינה חייבת כל תשלום נוסף. בחודש מאי 2004 התקיימה פגישה בין המערערת לנציגי צים, בה הוצג בפני המערערת מסמך מסכם המפרט את זכויות המנוח. במהלך הפגישה התבקשה צים לאפשר לנציגי המערערת לעיין במסמכים שברשותה הנוגעים למנוח. בחודש אוגוסט 2004 התקיימה פגישה נוספת בה העמידה צים את התיקים הנוגעים למנוח לעיון המערערת. בפגישה זו, נמצא טופס 161 שאינו חתום, שכותרתו "הודעת מעביד על תשלום מענק עקב פרישה או מוות". בטופס אשר נמצא בידי צים מצוין סכום נמוך בכמיליון שקלים ישנים מהסכום המצוין בטופס 161 שהיה בידי המערערת.

5.         ביום 11.12.2005 הגישה המערערת תביעתה נגד צים כמו גם כנגד 4 קרנות פנסיה.  עילות התביעה כמפורט בכתב התביעה היו אלה: הפרשי פיצויים אשר שולמו למערערת בחסר לאחר מות המנוח; פנסיית יסוד שהועברה ממבטחים לקרן מקפת; "יתרת הפקדות בגין פנסיה מוקדמת"; גמול שעות נוספות ופיצוי מהביטוח הימי שהמנוח היה מבוטח בו. התביעה כנגד הקרנות נמחקה בהסכמה, ונותרה על כנה תביעת המערערת כנגד צים שהתייחסה בעיקרה להפרשי פיצויי פיטורים, הפרשים בגין פנסיה מוקדמת, וגמול שעות נוספות. נוכח מועד הגשת התביעה, כ-21 שנים לאחר המועד בו נולדה עילת התביעה, הגישה צים בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות לפי תקנה 45(א)(3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991.

6.         המערערת טענה בתגובה כי תביעתה לא התיישנה, ונסמכה לעניין זה על הוראות סעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 בהם נקבע כך:

" 7.      הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה.

8.      נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

9.      הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.

                                    בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

המערערת טענה כי המועד שבו נולדה עילת התביעה הוא מועד גילוי המסמכים בשנת 2004, עת נגלה לה חוסר ההתאמה בין שני טפסי 161, ובעת שהוצג לה מסמך המסכם את זכויותיה. לטענתה, קיומם של שני טופסי 161, השונים זה מזה, מצביע על הונאה ותרמית מצידה של צים לאורך השנים. בכך התקיים האמור בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, ולפיו ניתן להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד. כמו כן, עד לשנת 2004, עת קיבלה המערערת מענה מצים ונמסרו לידיה המסמכים הדרושים, נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התביעה, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. עוד נטען, כי צים הודתה בקיום זכותה של המערערת כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ואף פעלה לשם הגשמתה בשנת 2004, ומעולם לא טענה כי היא כפופה להתיישנות. כמו כן טענה המערערת כי מכוח חובת הנאמנות של מעביד כלפי עובדו, שימשה צים כנאמן לזכויות המערערת. לשיטתה, " אדם יכול להניח כי אין הוא צריך לבחון כל פעולה של הנאמן לו". מכאן, שמידת השקידה הנדרשת מן המערערת כדי לגלות את משמעות העובדות היא פחותה, ואף בכך יש להאריך את תקופת ההתיישנות. לבסוף נטען כי מאחר שצים פעלה במכוון להסתיר את המסמכים עד לשנת 2004, ובכך מנעה מן המערערת בירור ענייני של העובדות, היא מנועה כעת מלהעלות טענת התיישנות.

7.         במסגרת דיון שהתקיים בבקשה לדחיית התביעה על הסף, העידו לפני בית הדין האזורי מטעם צים מר אליהו אלנקווה, ראש אגף פרישה באגף משאבי ים. לתצהירו צירף מר אלנקווה התכתבויות שניהלה צים עם המערערת ובאי כוחה במהלך השנים בנוגע לבירור זכויותיה. מטעם המערערת העידו היא עצמה, בתה הגב' רותי רנרט וכן רואה החשבון יורם חרפ"ק שערך תחשיב של זכויות הפיצויים והתגמולים המגיעים למערערת.  

            פסק הדין של בית הדין האזורי

8.         בית הדין האזורי בחן את חומר הראיות שהובא לפניו, והגיע לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשתה של צים, ולדחות את תביעת המערערת על הסף. בית הדין האזורי קבע, ש "אין מחלוקת כי תביעת המערערת הוגשה כ-21 שנים לאחר מועד פטירת המנוח; היינו, כ-21 שנים לאחר המועד בו נולדו עילות התביעה ..." בהמשך, נבחנו שלושת החריגים למניין תקופת ההתיישנות להם טענה המערערת. באשר ל"תרמית והונאה", קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא עמדה בתנאי סעיף 7 לחוק, לפיו " טענת התרמית תהיה עילת התביעה עצמה, וכי טענה זו תיטען בפירוש ובפירוט". על פי קביעת בית הדין, עילות התביעה נסמכו על היות המערערת אלמנת המנוח, אשר לו היו זכויות בצים; " מעשה התרמית אינו נמנה על העובדות בכתב התביעה, כך, שאם המשיבה [המערערת, ר.ר.] תוכיח אותן, יוכח כי היא זכאית לזכויות הנתבעות על-ידה". אף נאמר, כי עילת התרמית הנטענת אינה ברורה, שהרי המערערת " החזיקה כל השנים את טופס 161 שציין סך גבוה יותר של פיצויים מאשר זה שצוין בטופס 161 שנמצא בתיקו האישי של המנוח. אם צים ניסתה להונות את המשיבה [המערערת, ר.ר.] , לא היה נותר בידה הטופס בעל הסכום הגבוה יותר."

9.         טענת המערערת באשר לחריג ההתיישנות שלא מדעת, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נדחתה אף היא. בית הדין האזורי עמד על כך כי אין די בעצם ההוכחה כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מהמערערת, אלא יש להוכיח כי היעלמות אותן עובדות נבעה מסיבות שלא היו תלויות במערערת ושגם בזהירות סבירה לא יכלה למנען. בנסיבות המקרה " אין מחלוקת כי לאורך השנים המשיבה [המערערת, ר.ר.] הייתה מודעת לבעיה כלשהי הקיימת בתשלום זכויותיה". בית הדין לא קיבל את טענת המערערת כי "לא ידעה מה בדיוק הבעיה". לפי קביעת בית הדין, שנסמכה על מסמכים ששלחו נציגי המערערת ובאי כוחה, הבעיה דווקא הוגדרה, והיא תשלום חסר של הפיצויים. אף אם לא ידעה להצביע על הבעיה הרי שדי היה במודעותה החלקית, להביאה לפנות לסיוע באי-כוח לייצוגה אל מול צים, ב"שלל בקשות ביאור והבהרה בקשר לזכויותיה". עם זאת, המערערת לא הוכיחה כי פנתה לצים בבקשה לגילוי תיקו האישי של המנוח; לא הוכח כי צים נמנעה מלשתף פעולה עימה במהלך פניותיה לאורך השנים, שהרי, צים השיבה לפניות, וניאותה פעם אחר פעם לבאר למערערת את זכויותיה. כמו כן לא הוכח כי צים הכשילה את המערערת בבואה לקבל מידע מלא אודות זכויותיה. בית הדין דחה את טענת המערערת לפיה "מידע מהותי נמנע ממנה לאור טענת צים כי תיק הים של המנוח אבד, אולם בשנת 2004 התגלה כי תיק הים קיים". בית הדין ציין כי לא הוכח שתיק הים נמצא בשלמותו, וכי צים הסתירה אותו מן המערערת. התברר כי מסמכים מתיק הים של המנוח השתרבבו לתיק החוף, והעיון בתיק החוף גילה מסמכים אלה. מכאן ש "לו רצתה צים להמשיך ולהסתיר את תיק הים..., ברי כי המסמכים הנ"ל לא היו נחשפים גם במסגרת גילוי תיק החוף של המנוח". נקבע כי לא הייתה מניעה לבקש את גילויו של התיק האישי של המנוח. על אף היעדר מניעה, רק בשנת 2004 התבקש התיק. המערערת, שהייתה מיוצגת על ידי באי כוח שונים לאורך השנים, לא הוכיחה כי נסיבות גילוי התיק בשנת 2004 הן נסיבות אשר לא הייתה יכולה למנוע בזהירות סבירה. זאת ועוד, המערערת לא הוכיחה כי העובדות שהתגלו לה בשנת 2004 חיוניות לביסוס עילת התביעה, ושבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי. המסמכים היחידים המפורטים על ידה הם טופס 161 הכפול, שבאחד מהם, שנמצא בתיק האישי, נקוב סכום נמוך יותר, ומסמך הסיכום המתייחס לכספים שקיבלה בעבר. לא ברור כיצד יש בעובדת גילוי הטופס הנוסף בשנת 2004 כדי לבסס את עילת תביעתה. לעניין מסמך הסיכום אשר הוצג למערערת, נקבע כי "לא היה בו כל חידוש" והוא מפרט את הסכומים שקיבלה המערערת.

            על סמך כל האמור, נדחתה טענת המערערת בדבר התיישנות שלא מדעת, לפיה נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן.