פסק-דין בתיק ע"ע 24132-12-12

1.      לפנינו ערעור המערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תע"א 12469-08; השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור גב' רחל הרצוג ומר אפרים שלייפר; תע"א 12469-08).

2.      המדובר במערער שעבד במשך מספר שנים בחברה שעיסוקה בתחום מכירת מכונות וציוד למטבחים מוסדיים. לימים נרכשה פעילות אותה חברה על ידי המשיבה. ביום 1.6.08 עבר המערער לעבוד במשיבה, ובין הצדדים נכרת הסכם העסקה. לאחר כחמישה חודשי עבודה פוטר המערער מעבודתו במשיבה. לנוכח המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לזכויות המגיעות למערער בגין תקופת העסקתו במשיבה וסיומה, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי, במסגרתה עתר לחייב את שלושת המשיבים לשלם לו הפרשי שכר עבודה לחודשים אוקטובר ונובמבר 2008; חלף הודעה מוקדמת; פיצויים בגין התנהלות בחוסר תום לב ובכלל זה אי עריכת שימוע; פיצויי הלנת שכר עבודה; תשלום חלף ביטוח מנהלים; דמי חופשה; עמלות עבודה; ופיצויים בגין עוגמת נפש.

3.      בית הדין האזורי, קיבל בחלקה את תביעת המערער כנגד המשיבה וחייב את המשיבה לשלם למערער את הסכומים כדלקמן:

דמי הודעה מוקדמת בסך 1,258 ש"ח; שכר עבודה עבור חודש אוקטובר 2008 בסך 10,260 ש"ח; פיצויי הלנת שכר בסך 10,000 ש"ח; דמי חופשה בסך 2,647 ש"ח; חלף ביטוח מנהלים בסך 4,832 ש"ח, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן חייב בית הדין האזורי את המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח.

עם זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער כנגד המשיבים 2 ו-3  (בעלי המניות של המשיבה) תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות המשיבים 2 ו-3 בסך 2,500 ש"ח לכל משיב.

4.      המערער הגיש את ערעורו שבנדון על פסק הדין, במסגרתו השיג על הטעות שנפלה בפסק הדין בכל הנוגע לסכומים שנפסקו בגין הפרשי שכר לחודשים אוקטובר ונובמבר 2008; על שיעור פיצויי ההלנה שנפסקו לו; על דחיית התביעה כנגד המשיבים 2 ו-3; על אי פסיקת פיצויים בשל התנהלות בחוסר תום לב ועל התעלמות בית הדין לשיטתו מ"שקריהם המוכחים" של המשיבים.

בנוסף, השיג המערער במסגרת סיכומיו בערעור שבנדון על אופן ביצוע פסק הדין על ידי המשיבה.

5.      לאחר שעיינו בחומר שהונח בפנינו ושמענו את טענות הצדדים בדיון בפנינו, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי ברובו להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. עם זאת, מצאנו לנכון להתערב בפסיקת בית הדין האזורי בעניין פסיקת הפרשי השכר לחודשים אוקטובר ונובמבר 2008 ובעניין הפיצוי בגין אי עריכת שימוע למערער, והכל כמבואר להלן.

6.      בעניין הפרשי השכר לחודשים אוקטובר ונובמבר 2008 - בית הדין האזורי קבע בסעיף 8 לפסק הדין, כי בגין שכר חודש אוקטובר 2008 על המשיבה לשלם למערער את שכר חודש אוקטובר שלא שולם בסך של 11,650 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.11.08, אך פסק לו בסיפא לפסק הדין את הסכום של 10,260 ש"ח בלבד בגין שכר חודש אוקטובר 2008 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן קבע בית הדין האזורי בסעיפים 5-6 לפסק הדין כי הוא מקבל את גרסת המערער לפיה הוא הועסק עד ליום 4.11.08 מועד בו פוטר לאלתר, אך לא כלל בסיפא לפסק הדין התייחסות לעתירתו של המערער לתשלום 4 ימים בחודש נובמבר 2008 בסך כולל של 2,118 ש"ח.

          במהלך הדיון בפנינו ובמענה לשאלת בית הדין, הסכים ב"כ המשיבים כי אכן יש לתקן את אותה טעות בפסק הדין ואף ניתנה הסכמה להוסיף לחיובים על פי פסק הדין את הסכום הכולל של 5,000 ש"ח נכון למועד הדיון בפנינו.

7.      משכך הם פני הדברים ובהסכמת המשיבים, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער, בנוסף לסכומים שנפסקו לו על פי פסק הדין, את הסכומים הבאים:

א.   סך של 1,390 ש"ח - בגין ההפרש בין שכר חודש אוקטובר 2008 שנקבע לבין שכר חודש אוקטובר 2008 שנפסק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.11.08, ועד לתשלום המלא בפועל.

ב.    סך של 2,118 ש"ח. ש"ח - בגין שכר נובמבר 2008, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.11.08, ועד לתשלום המלא בפועל.

8.      בעניין הפיצוי בשל אי עריכת שימוע - בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי הוא מעדיף את גרסתו של המערער על פני גרסת המשיבים בכל הנוגע להליך פיטוריו, ובכלל זה את טענתו כי פוטר ללא הודעה מוקדמת וללא הליך שימוע. לאור קביעתו זו חייב בית הדין האזורי את המשיבה לשלם למערער דמי הודעה מוקדמת.

עם זאת בכל הנוגע לעתירתו של המערער לפצותו משפוטר בהעדר שימוע, דחה בית הדין האזורי את העתירה, בקובעו כי ההסכם שבין הצדדים היה לחצי שנת ניסיון, ועל כן אף המערער ידע כי בתום 6 חודשים עשוי הוא למצוא עצמו מסיים את תפקידו במשיבה. משכך קבע בית הדין האזורי כי לא היה על המשיבה לערוך למערער שימוע טרם סיום עבודתו, ובשל כך אף אין לפצותו על העדר שימוע.

אין בידינו לקבל מסקנה זו. לעניין זכות השימוע, נפסק לא אחת כי זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו. חובת המעביד ליתן זכות שימוע לעובד בטרם פיטוריו, נגזרת גם מחובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו. על כן חובת השימוע בטרם פיטורים מוטלת גם על המעביד הפרטי, דוגמת המשיבה, ולא רק על המעביד הציבורי [ראו: ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל בע"מ (פסה"ד מיום 15/7/07); ע"ע 300353/98 יוסף הרמן - סונול ישראל בע"מ (פסה"ד מיום 29/12/02); ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס (פסה"ד מיום 19/11/08)].

בענייננו, הצדדים התקשרו בהסכם לתקופת ניסיון של 6 חודשים, והמשיבה החליטה על פיטורי המערער עוד בטרם הסתיימה תקופת הניסיון. במצב דברים זה, חובה היה על המשיבה לערוך למערער שימוע בטרם החליטה פיטוריו.