פסק-דין בתיק ע"ו 44943-09-13

1.         המערער יליד 1970. מאז היותו כבן 20 שנה, הוא סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה הבפרנית, ולשם טיפול בו ובמחלתו הוא אושפז פעמים רבות למשך תקופות ממושכות בבית החולים שער מנשה ובמוסדות נוספים. על הקורה את המערער, רקעו, עברו ואשפוזיו, ניתן ללמוד מן הערעורים שהתבררו בעניינו בבית משפט זה, ומן הנפסק בהם: ע"ו 290-12-09; ע"ו 18096-04-09; ע"ו 34598-06-10; ע"ו  4462-09-10; ע"ו 4049-12-10 וכן ע"ו 11824-06-11.

            התנאים המהותיים הקבועים בחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק), לשם אשפוזו של חולה הנפש בכפיה: [א] מחלת נפש הגורמת ל - [ב] פגיעה ניכרת בכושר השיפוט ובבקרת המציאות של החולה ועקב כך - [ד] נשקפת ממנו עקב כך מסוכנות פיזית, מידית או שאינה מידית, אך ממשית ומוחשית, לעצמו או לאחרים - מתקיימים לגבי המערער בכל זמן רלוונטי לדיון שבפנינו. כך עולה מן החומר המונח בפני, והדבר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

2.         קודם לאשפוזו הנוכחי, חסה המערער במוסד "נווה שלווה" שבפרדס חנה, אך בגלל החמרה במצבו, הוציא הפסיכיאטר המחוזי בעבורו ביום 1.9.13 הוראת אשפוז, שהוארכה ביום 9.9.13. ערר שהגיש המערער לוועדה נדחה ביום 9.9.13 וביום 12.9.13 קיימה הוועדה דיון בעניינו של המערער, כפי סמכותה שבסעיף 10 לחוק, והחליטה להאריך את האשפוז למשך חודש ימים, עד ליום 12.10.13.

            הערעור נסב על שתי החלטות אלה של הוועדה: ההחלטה בערר וההחלטה בדיון התקופתי.

3.         לאחר שנים ארוכות של אשפוז בבית החולים, הועבר המערער לפני שנתיים אל ההוסטל "נווה שלווה" בפרדס חנה. הפסיכיאטר המחוזי הוציא ביום 1.9.13 את ההוראה לאחר שמנהל בית החולים "נווה שלווה" פנה אליו בתאריך האמור במכתב בו הוא מפרט כי  המערער "שוב נכנס לאי שקט, רגזני , אווילי, לא ישן בלילות, מגלה התנהגות מינית בלתי מבוקרת: יושב בסלון וחושף את איבריו למול עיני הדירים והצוות ועוסק באוננות. בשיחות חוזרות אינו מגיב וטוען שהכול שקר... קיימת הפרעה בחשיבה ... אפקט אווילי, צוחק ללא סיבה ואחר כך מתרגז... שיפוט ושיקול לקויים ללא תובנה למצבו הנפשי ... אנו מבקשים לאשפז את הנ"ל בכפיה ע"י הוראת אשפוז משום שמסכן את הסביבה ואת הדיירים. סובל ממצב פסיכוטי חריף: סכיזופרניה הבפרנית."

            ביום 4.9.13 ביקשו הרופאים מן הפסיכיאטר המחוזי להאריך את ההוראה, והסבירו בהפנייתם אליו כי  "כעת נמצא [המערער] במצב פסיכוטי, ללא תובנה וביקורת לעצמו, מהווה סכנה מיידית לעצמו ולזולת. אנו מבקשים להאריך הוראת אשפוזו מתאריך 8.9.13." ההוראה הוארכה ביום 9.9.13 ובהוראת הארכת  האשפוז פורט כי "בתום שבוע של אשפוז כפוי ... עדין לא חלה הטבה במצבו [של המערער], מתוח, רגזני, באי שקט, מגלה מחשובת שווא של יחס ורדיפה כלפי סביבתו, מסתיר את הטיפול התרופתי, אינו מקבל הסברים של אנשי הצוות, אינו משתף פעולה, שיפוט ושיקול לקויים. עדיין מהווה סכנה לעצמו ולזולתו." ההוראה מפרטת כי "[המערער] יאושפז לתקופה נוספת של 7 ימים מתאריך: 8.9.13 עד לתאריך 14.9.13 בבית חולים שער מנשה לפי סעיף 10(ב) לחוק. תאריך הוצאת הוראת אשפוז - הארכה 9.9.13. תאריך הוראה מקורית: 1.9.13".

4.         עררו של המערער על הארכת ההוראה נדחה לאחר שהוועדה הגיעה למסקנה כי האשפוז מוצדק שכן מדובר ב"חולה הלוקה בסכיזופרניה עם סימנים שליליים בולטים עם פגיעה קשה בשיפוט. מהווה סיכון עקב התנהגותו המופרעת הלא צפויה. חסר תובנה." באותו דיון התייחסה באת כוח המערער להרכב הועדה וטענה כי יש לראות פגם בכך שאחד מחבריה, ד"ר הלפרין "מכיר את המטופל מבית חולים אחר". כמו כן טענה כי אין לראות בתכנים המיניים של התנהגות המערער סכנה פיזית מידית כנדרש לפי סעיף 9 א' לחוק וכן כי האשפוז אינו מוצדק בהעדר דיווח על אירוע חריג של התנהגות המערער במחלקה. היא הסבירה כי למערער "יש מקום לחזור אליו", אל המוסד "נווה שלווה" ואין צורך לאשפזו בבית החולים.  המערער עצמו אמר לוועדה: "אני מעדיף להישאר באשפוז" ובא כוחו אישר זאת והודיע לוועדה: "במהלך הדיון המטופל אמר ש[הוא] מעוניין להישאר [באשפוז], לאור זאת אני חוזר בי מהערר ומצטרף להסכמתו זו עד למיצוי ההארכה."

            כעולה מן הרשום לעיל, הוראת ההארכה הוצאה באיחור של יום אחד, והיא מורה על הארכת האשפוז באופן רטרואקטיבי (מיום 8.9.13, שעה שהיא הוצאה ביום 9.9.13). באת כוח המערער לא הפנתה את הוועדה לפגם זה שבהוראה, ולא העלתה בפניה כל טענה בקשר לכך, הכל כרשום בדו"ח הוועדה מיום 9.9.13.

5.         בדיון התקופתי מיום 12.9.13 העריכה הועדה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה והחליטה להאריך את האשפוז למשך חודש ימים. ההחלטה נסמכת על ממצאי בדיקת המערער בה נמצא כי "המטופל [שרוי] במצב פסיכוטי פעיל, מבולבל לחלוטין, מדבר בסלט מילים, ללא כל שיפוט וללא כל תובנה. אשפוזו היה בשל התנהגות מסוכנת ומסכנת במיוחד כלפי עצמו במשיכת אש שהתבטאה בהתנהגות מינית אקסהיביציוניסטית, אוננות בפומבי." באשר לטענה כי במהלך האשפוז הנוכחי שנמשך שבועיים לא נצפתה התנהגות כזו על ידי המערער הסבירה הועדה: "העובדה שחולה מתנהג טוב יותר במחלקה המוגנת כאשר הוא יודע שמסביבו אנשי ביטחון שיכולים לרסן אותו מיניה וביה, אינה מלמדת כי מסוכנותו פחתה. במקרה זה מצבו הפסיכוטי והמפורק מלמד אותנו כי צורת ההתנהגות שהביאה אותו לכאן צפויה לחזור בכל עוצמתה מחוץ למחלקה הסגורה, מכאן שפוטנציאל המסוכנות שלו ומצבו הנפשי הנוכחי עדיין גבוה ... אנו מקבלים את הערכת המחלקה ומאריכים את אשפוזו כמבוקש."

            בדיון בפני הועדה התנגדה באת כוח המערער להארכת האשפוז. היא ציינה כי טופס ההפניה לוועדה הוא דל ביותר ואינו כולל הסבר מדוע מבוקש להאריך את האשפוז. לטענתה אין די בקיום הנסיבות שבגינן אושפז המערער אלא נדרשת מסוכנות במצב הנוכחי ביחד עם פגיעה ניכרת בשיפוט. המחלה, לשיטתה, לא גרמה לפגיעה כזאת במערער ולפיכך לא מתקיימים התנאים להמשך אשפוזו כנדרש בסעיף 9  של החוק.

6.         בדיון בפני חזרה באת כוח המערער רק על שתי הטענות שעניינן הרכב הוועדה והרטרואקטיביות שבהוצאת הוראת ההארכה. לשיטתה, ראוי כי המערער יוחזר לחסות במוסד "נווה שלווה", שם, כך דעתה, המקום הראוי והמתאים לו, במצבו הנוכחי. מנגד, טוענת ב"כ המשיבה, כי אין מנוס מלאשפז את המערער בכפייה  בבית החולים נוכח מסוכנותו ופעילות מחלתו, ואין בפגמים הפורמאליים שחלו בקשר לתהליך קבלת ההחלטות לגביו, כדי להצדיק התערבות בהחלטת הוועדה. כך במיוחד לאור מהלך הדיון בפני הוועדה וההצהרות שניתנו מפי המערער ומפי הגורם המייצג, בעת בירור הערר שהגיש המערער, בדיון מיום 9.9.13.

7.         סעיף 35(ב) של החוק קובע: "אין לאשפז אדם בבית החולים ... אלא לפי הוראות חוק זה". הוראה זו חלה על כל מסלולי האשפוז שהחוק מקים: [א] אשפוז מרצון, [ב] אשפוז פלילי, ו-[ג] אשפוז אזרחי. שעה שמדובר באשפוז כפוי במסלול הפלילי, הגוף המורה על שלילת חירותו של החולה באמצעות הוצאת צו אשפוז הוא בית המשפט. באשר למסלול האזרחי, המצב שונה. בית המשפט אינו מפקח על הנעשה בתחילתם של דברים, אלא רק לאחר מעשה. לאור סמכותו מרחיקת הלכת ביותר של הפסיכיאטר המחוזי, וכך גם לגבי הוועדה, בקרתו של בית המשפט על האשפוז הכפוי במסלול האזרחי, חייבת להיעשות תוך הקפדה יתרה על קיומן של הוראות החוק, לפרטיהן. כך גם באשר לכללי המשפט המנהלי החלים על פעולתם של הגופים המחליטים או מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות, בכל הקשור לאשפוז וכפייתו.

8.         החוק מסדיר הליכים וסמכויות לקיומה של אסמכתא כדין לשם כפיית אשפוז על חולה הנפש, במסלול האזרחי, כך שההליך עצמו מדורג, ובצדו אמצעי זהירות ובקרה, לאורך כל תקופת האשפוז. ניתן לרשום תרשים זה לגבי סדר הפעלת הסמכויות של גורמי האשפוז, שרק על פי זה ניתן לאשפז את חולה הנפש בכפיה (במסלול האזרחי) בבית החולים:

[א]        הוראה של הפסיכיאטר המחוזי לבדיקה פסיכיאטרית כפויה, על סמך ראיות לכאורה באשר למצבו (ס' 6(א), ס' 7).

[ב]        הוראת אשפוז מאת הפסיכיאטר המחוזי על סמך ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית, המאפשרת אשפוז למשך 7 ימים ראשונים (ס' 9).

[ג]         הוראת אשפוז - הארכה מאת הפסיכיאטר המחוזי, בתנאי שהונחה בפניו בקשהמנומקת בכתב מאת המנהל, המאפשרת אשפוז למשך 7 ימים נוספים (ס' 10(ב)).

[ד]        החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, מעבר לתקופה של 14 הימים הראשונים, תחילה לתקופה שאינה עולה על 3 חודשים, ובהמשך לתקופות נוספות שאינן ארוכות מ - 6 חודשים (ס' 10(ג)).

[ה]        קביעה חד משמעית של החוק יש לשחרר את החולה מן האשפוז אם חלפה התקופה הקצובה עליה הוחלט בהליך מן ההליכים הנ"ל, כל עוד שהתקופה הסתיימה בלא שניתנה החלטה נוספת המאריכה אותו (ס' 10(ה)).

[ו]         יצירת אמצעי בקרה לגבי הפעולות שננקטו וההחלטות שניתנו ושמכוחן מוחזק החולה בכפיה, בבית החולים: 1. ערר על פעולות הפסיכיאטר המחוזי. 2. ערעור בבית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה. 3. ייצוג משפטי של החולה ע"י גורם ממלכתי, ללא תשלום, בכל הקשור לאשפוזו, לפעולות שננקטו לגביו, ולהחלטות הוועדה (ס' 29א).