השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם התקיימו התנאים לאכיפתו של פסק חוץ שניתן נגד המערערת? זוהי השאלה שהונחה בפנינו.
התשתית העובדתית
2. המערערת הינה חברה רשומה בישראל, העוסקת בתחום האופנה ומצויה בבעלותו הבלעדית של עו"ד משה אביטן (להלן: עו"ד אביטן). המשיבה הינה חברה זרה הרשומה בקפריסין ועוסקת אף היא בתחום האופנה. שתי החברות החליטו על הקמת שותפות עסקית שמטרתה ייצור בגדים ושיווקם בארצות הברית. במסגרת חוזה השותפות התחייבה המשיבה להשקיע סכום של מיליון דולר על פי לוח זמנים מוסכם, ואילו המערערת התחייבה לפקח על ייצור הבגדים במפעליה של המשיבה בסין ובהונג-קונג. בהמשך, נתגלע בין הצדדים סכסוך, לרקע טענתה של המשיבה כי המערערת לא קיימה את מחויבויותיה לפי חוזה השותפות ודרישתה כי הכספים שהשקיעה - בסך 500,000 דולר - יוחזרו לה. בתום משא ומתן הוסכם שהמערערת תשיב למשיבה סך של 350,000 דולר, אולם בפועל הועברו 50,000 דולר בלבד.
3. לאחר שניסיון נוסף לנהל משא ומתן בין הצדדים לא נשא פרי, הגישה המשיבה תביעה כנגד המערערת ושלוש נתבעות נוספות, אשר נדונה בפני בית משפט בפלורידה (להלן: בית המשפט הזר). בית המשפט הזר הפנה את הצדדים להליך של גישור חובה (compulsory mediation), וביום 1.2.2010 הגיעו הצדדים במסגרתו להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה), לפיו אמורות היו המערערת ואחת הנתבעות האחרות לשלם למשיבה סך של 300,000 דולר. סעיף 3(d) להסכם זה קבע כי המשיבה לא תוכל לערב את עו"ד אביטן, במישרין או בעקיפין, באכיפתו בישראל של פסק הדין שלנתינתו הסכימו הצדדים (להלן: התניה המגבילה). ההסכם הובא בפני בית המשפט הזר, וביום 29.3.2010 ניתן על בסיסו פסק דין (להלן: פסק החוץ), אשר חייב את המערערת ונתבעת נוספת לשלם למשיבה סך של 300,000 דולר. פסק החוץ נוסח באופן ממנו ניתן היה להבין שהחובה לשלם סכום זה חלה על המערערת לצד חובה נפרדת שחלה על הנתבעת הנוספת, ובעניין זה נתגלעה לימים מחלוקת בין הצדדים, כמפורט בהמשך. התניה המגבילה שנכללה בהסכם הפשרה לא קיבלה ביטוי בפסק החוץ.
ההליכים עד כה ופסק דינו של בית המשפט קמא
4. המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וביקשה כי יכיר בפסק החוץ כאכיף, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ או החוק). בבקשה נטען כי מתקיימים ארבעת התנאים המצטברים המנויים לעניין זה בסעיף 3 לחוק: פסק החוץ ניתן במדינה שבתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו; הפסק אינו ניתן עוד לערעור במדינה בה ניתן; החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה ניתן.
5. מנגד, טענה המערערת, כי פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור ולכן איננו בר אכיפה בישראל, בעיקר בשל כך שהיא כלל לא הייתה מודעת להליכים שנוהלו נגדה בבית המשפט הזר, וממילא לא נטלה חלק בהליכי הגישור ואף לא הייתה צד להסכם הפשרה שעל בסיסו ניתן פסק הדין, אף על פי ששמה התנוסס עליו. לטענתה, אחיו של עו"ד אביטן (להלן: האח), אשר חתם על הסכם הפשרה כמיופה כוח, מעולם לא קיבל הרשאה לעשות כן, ואילו עורך הדין שייצג אותה לכאורה במסגרת ההליכים בפני בית המשפט קמא, מעולם לא מונה על ידה. המערערת הוסיפה וטענה כי פסק החוץ אינו בר-ביצוע גם במדינת פלורידה, בשל סטייתו מהוראותיו של הסכם הפשרה.
6. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה והכריז על פסק החוץ כאכיף ביום 30.8.2011 (ת"א 51725-10-10, סגן הנשיאה י' שנלר).
7. בית המשפט קמא הדגיש כי הנטל להוכחת טענותיה כנגד אכיפת פסק החוץ היה מוטל על כתפי המערערת, בשים לב לכך שאלה הן טענות המכוונות לביסוסה של הגנה מפני אכיפתו של פסק חוץ, כמפורט בסעיף 6(א) לחוק, להבדיל מטענות שעניינן תנאי הסף לאכיפתו. בהמשך לכך, הוא הוסיף וקבע כי היא לא עמדה בנטל זה. ביתר פירוט, בית המשפט קמא קבע כי גרסתה של המשיבה - לפיה המערערת הייתה מודעת להליכים שנוהלו נגדה ונטלה חלק פעיל בהליכי הגישור - אמינה עליו יותר מגרסתה של המערערת. באשר לטענות שעניינן סטייתו של פסק החוץ מהוראותיו של הסכם הפשרה נקבע כי מקומן של טענות מסוג זה היה בהליך של ערעור על פסק החוץ או של בקשה לתיקונו, אולם אין בהן כדי לגרוע מהיותו אכיף כלפי הצדדים.
הערעור
8. בערעור שבפנינו חזרה המערערת על עיקרי טענותיה בפני בית המשפט קמא, ומיקדה אותן באי-ההתאמה הנטענת בין הסכם הפשרה לבין פסק החוץ.
9. באופן יותר ספציפי, הצביעה המערערת על שני פגמים שנפלו לכאורה בפסק החוץ: האחד - התייחסותו של פסק החוץ לכך שלכאורה המערערת חייבת לשלם סך של 300,000 דולר בנוסף לסך של 300,000 דולר שתשלם נתבעת נוספת (באופן המזכה לכאורה את המשיבה לקבל 600,000 דולר בסך הכול); השני - העובדה שפסק החוץ לא נתן ביטוי לתניה המגבילה אשר נכללה בהסכם הפשרה. בהקשר אחרון זה נטען שנקיטת הליכים כנגד המערערת מהווה בפועל נקיטת הליכים כנגד עו"ד אביטן, שהוא בעל המניות היחיד בה, וזאת בניגוד להתחייבות שלא לנקוט נגדו הליכים בישראל, במישרין או בעקיפין.
10. נקודת המוצא של המערערת בכל הנוגע לאי-ההתאמות הנטענות שבין הסכם הפשרה לבין פסק החוץ, היא שבית המשפט קמא שגה בהפרידו בין שני המסמכים - הפרדה שהיא מלאכותית לשיטתה. לטענת המערערת, פסק החוץ שואב את כל כוחו ותוקפו מהסכם הפשרה, ועל כן סטייתו מהוראותיו של הסכם זה הינה בגדר טעות.
11. בכתב הערעור ציינה המערערת כי היא מתעתדת לפנות לבית המשפט הזר ולבקש את תיקונו של פסק החוץ בתוך 30 יום, וכך אמנם עשתה. ביום 12.7.2013 המשיבה הגישה הודעה לבית המשפט, שבה מסרה שבית המשפט הזר דחה את בקשת התיקון של המערערת בהחלטה מיום 10.1.2013. רשמת בית המשפט העליון ל' בנמלך קבעה שה"הודעה" מהווה למעשה בקשה להוספת ראיה, ובהתאם לכך הורתה כי החלטתו של בית המשפט הזר, שצורפה כנספח לה, תישמר במעטפה חתומה. המערערת מצידה הודיעה כי היא לא מתנגדת להגשת ההחלטה כראיה נוספת, אם יותר לה להגיש כראיה נוספת גם את פרוטוקול הדיון מבית המשפט הזר, שלדבריה שופך אור על הטעמים לדחיית הבקשה, כמו גם על הזיקה בין פסק החוץ להסכם הפשרה.
12. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ומבקשת לדחות את הערעור. בא-כוח המשיבה הסכים כי החוב שמרשתו זכאית לו הוא בהיקף של 300,000 דולר בלבד, אך דחה את טענותיה הנוספות של המערערת. את בקשתה של המערערת לצירופו של פרוטוקול הדיון בבית המשפט הזר בבקשה לתיקון פסק החוץ הוא הותיר לשיקול דעתו של בית משפט זה.
הכרעתנו
13. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות, בכפוף להבהרה שאכיפתו של פסק החוץ תהא מוגבלת לסכום של 300,000 דולר, כמפורט להלן.
14. נקדים ונאמר, כי בשים לב לעמדות הצדדים קיבלנו את הראיות שהוספתן התבקשה - החלטתו של בית המשפט הזר מיום 10.1.2013 ופרוטוקול הדיון שהתקיים בפניו ביום 7.12.2012. משני מסמכים אלה עולה, שבקשתה של המערערת לתיקונו של פסק החוץ על סמך סטייתו מהוראות הסכם הפשרה, נדחתה, בתום דיון שבמהלכו העיד בין היתר אחיו של עו"ד אביטן. התפתחות זו, יש להעיר, מחזקת את המסקנה שפסק החוץ הוא סופי ובר-ביצוע במדינה שבה ניתן (כנדרש בסעיפים 3(2) ו-3(4) לחוק), ככל שהיה בכך ספק. עוד עולה מהעיון בפרוטוקול כי בא-כוח המשיבה ציין, במענה לשאלת בית המשפט הזר, כי ניסוחו של פסק הדין לא היה בהיר כל צרכו בכל הנוגע לעובדה שהמערערת והנתבעת האחרת חבות בסכום זו ביחד ולחוד, וכי אף לשיטת מרשתו עומד הסכום לו היא זכאית על 300,000 דולר בסך הכול (עמודים 38-37 לפרוטוקול הדיון מיום 7.12.2012).