פסק-דין בתיק ע"א 7476/09

השופט ח' מלצר:

1.            שתי שאלות מרכזיות עומדות לפתחנו במסגרת ערעור זה:

(א)      האם אשפוזו הכפוי של המערער, בין התאריכים 28.06.2000 ועד 16.08.2000, נעשה כדין ובהתאם להוראות חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק).

(ב)        היה והאשפוז נעשה, כולו או חלקו, שלא כדין - מהו הפיצוי המגיע למערער.

טרם שניגש לבירור השאלות הנ"ל, נביא את העובדות הרלבנטיות להכרעה.

העובדות הצריכות לעניין

2.            המערער, יליד 1962, אושפז בתאריכים הנ"ל באשפוז פסיכיאטרי כפוי בבית החולים שלוותה למשך 50 ימים. ראשיתו של אשפוז זה במכתב שכתב אביו של המערער (להלן: האב) בתאריך 26.06.2000, לד"ר י', ששימש במועד הרלוונטי כפסיכיאטר המחוזי ביחידה לבריאות הנפש בקופת חולים מסוימת (להלן: ד"ר י'). במכתבו תיאר האב את התנהגותו של המערער, ופירט את הנסיבות שהובילו להרחקתו של המערער מבית משפחתו. על-פי התיאור, המערער חי מזה מספר שנים בחדרו המוזנח בזוהמה בלתי-נסבלת ובלוויית מאות ג'וקים, שעבורם אף סידר המערער צינור שיוביל את מי הביוב ישירות לתוך החדר, וכן מספר חתולים שאותם נהג להאכיל. עוד ציין האב כי המערער הפסיק לעבוד וניתק את כל קשריו החברתיים, וכי הוא מסתגר בחדרו לתקופות של ימים שלמים ללא אוכל, מרבה להריח טינר, ויוצא מחדרו כשהוא נראה רזה ומטושטש. לדברי האב, המערער איים כי יפגע בבני המשפחה אם יזיקו לחיות המחמד שלו, והאשים אותם בהתנכלות לחיות ובהרעלתן. בשל המצב המתואר במכתבו של האב, הרחיקו בני המשפחה את המערער מן הבית, והוא עבר להתגורר ברחוב, סמוך לבית המשפחה. בני המשפחה זימנו את רופא המשפחה, ד"ר ק' (להלן: רופא המשפחה) על מנת שיתרשם מתנאי החיים של המערער וממצבו, וככל הנראה בעקבות המלצתו של רופא המשפחה - החליטו בני המשפחה לפנות לד"ר י' בבקשה לאשפז את המערער באשפוז כפוי.

מיד עם קבלת מכתבו של האב - פנה ד"ר י' אל הפסיכיאטר המחוזי במחוז תל אביב, ופירט בפניו את עיקרי המכתב. במכתבו ציין ד"ר י' כי מהחומר שנמסר לו על-ידי האב עולה כי המערער נמצא בתהליך ממושך של נסיגה בכל תחומי התפקוד הנפשי, וכן כי קיים חשש שהעימותים של המערער עם בני משפחתו, המנסים להציב לו גבולות, ידרדרו לאלימות. בסיכום הדברים נכתב כי המערער מסרב בעקביות להיבדק בידי פסיכיאטר, ולפיכך ביקש ד"ר י' להורות על בדיקה פסיכיאטרית כפויה דחופה. בעקבות מכתבו זה של ד"ר י', הורה סגן הפסיכיאטר המחוזי, מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 6 לחוק, כי המערער יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית כפויה בבית החולים "שלוותה".

עוד באותו היום התייצב המערער לבדיקה האמורה, שבסיכומה נקבע כי קיימת סכנה שאיננה מיידית והפרעה קשה לאורח החיים התקין של הסובבים אותו. מסקנת הרופאים שבדקו את המערער היתה שיש לאשפזו באשפוז כפוי שאיננו דחוף, לפי סעיף 9(ב) לחוק. בתום הבדיקה, ולאחר שהוסברה למערער זכותו לערור על ההחלטה לאשפזו כאמור בפני ועדה פסיכיאטרית, כתב המערער מכתב לוועדה (מכתב זה יכונה להלן גם: הערר הראשון). במכתבו פירט המערער את הסיבות שגרמו, לדבריו, לשינויים באורח חייו (נזקי טבע שהובאו עליו, לטענתו, על-ידי גורמים שונים, שאינם נותנים לו לנהל את סדר יומו ואת חייו כרצונו). נוסף על כך, ביקש המערער לדחות את הדיון בוועדה, אך בה בעת ציין כי אין בכוונתו להתייצב בפניה.

למחרת היום, בתאריך 27.06.2000, הוציא סגן הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז כפוי לא דחוף, וזאת מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 9(ב) לחוק (להלן: הוראת האשפוז הראשונה). במקביל זומן המערער לדיון בערר שאותו הגיש כאמור עוד יום קודם לכן, ואשר נקבע להישמע בתאריך 28.06.2000. משלא התייצב המערער לדיון בפני הוועדה, הופעלה הוראת האשפוז הנ"ל, והמערער אושפז בכפייה בבית החולים "שלוותה". באותו היום הגיש המערער ערר נוסף על הוראת האשפוז האמורה (להלן: הערר השני), שנדחה על-ידי ועדה פסיכיאטרית בתאריך 04.07.2000. באותו היום האריך הפסיכיאטר המחוזי במחוז מרכז את אשפוזו של המערער בשבוע נוסף (להלן: הוראת האשפוז השנייה). בתאריך 11.07.2000 האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את אשפוזו של המערער בשלושה חודשים נוספים (להלן: הוראת האשפוז השלישית). על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, על-פי סעיף 29 לחוק, שבגדרו ביקש לבטל את החלטת הוועדה, ולהורות על שחרורו מן האשפוז.

בתאריך 16.08.2000, בעקבות הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ודרישת פרקליטו, הוחלט לשחרר את המערער מאשפוזו (וזאת על-אף שבדו"ח סיכום האשפוז צויין כי הפרוגנוזה בעניינו איננה טובה).

3.            כעבור שנים לאחר שחרורו - המערער הגיש, בשנת 2006, תביעה אזרחית נגד המשיבים על-סך של 10,100,000 ש"ח, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת התביעה טען המערער כי אשפוזו נעשה שלא כדין ותוך פגיעה בזכויותיו, באופן המזכה אותו בפיצויים בגין הנזק שנגרם לו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.            בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ד' גנות) קיבל את התביעה באופן חלקי ביותר בלבד. בית המשפט קבע כי לא היה מקום להורות על ביצוע בדיקה רפואית כפויה מכוח סעיף 6 לחוק, מבלי שהוצגה בפני סגן הפסיכיאטר המחוזי כל חוות דעת רפואית (כתובה) לגבי המערער. עוד קבע בית המשפט כי נראה שנוכח העובדה שהמערער לא התייצב לדיון שאמור היה להתקיים בערר הראשון - הוועדה כלל לא קיימה דיון בערר, והוא נותר מיותם, מבלי שתינתן בו כל הכרעה. משלא התקיים דיון ולא ניתנה החלטה בערר כאמור - הרי שעל-פי מצוות סעיף 13 לחוק לא היה מקום לביצועה של הוראת האשפוז. לגבי הערר השני נקבע כי הדיון בו התקיים רק בחלוף שישה ימים ממועד הגשתו, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 12(ב) לחוק, הדורש שהערר יישמע בתוך חמישה ימים.

לפיכך, בית המשפט קבע כי תקופת אשפוזו של המערער עד למועד הדיון שהתקיים בערר השני, דהיינו מתאריך 28.06.2000 ועד לתאריך 04.07.2000, היתה שלא כדין. בית המשפט הנכבד העריך את הנזק שנגרם למערער בגין תקופת האשפוז האמורה ב-5,000 ש"ח לכל יום של אשפוז, ולפיכך קבע כי המערער יפוצה בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

לצד כל זאת, בית המשפט הנכבד קבע כי הוראת האשפוז, שהוצאה בעקבות הבדיקה הכפויה ובהסתמך על ממצאיה - עמדה מהותית בדרישות החוק. בעקבות כך קבע בית המשפט כי המשך אשפוזו של המערער, מתאריך 04.07.2000 ואילך, נעשה כדין, וזאת לאחר שהוועדה הפסיכיאטרית דנה בערר השני, ודחתה אותו לגופו. לפיכך, המערער לא זכה לפיצויים בעבור תקופת אשפוז זו.

בית המשפט הבהיר לבסוף כי פסק דינו איננו מתייחס לשאלת ההצדקה הרפואית-פסיכיאטרית לאשפוזו של המערער, כי אם לשאלת חוקיות האשפוז בלבד, ומשום כך אף לא נבחנו במסגרת בירור הראיות חוות דעת רפואיות. בהתאמה, הפיצויים שנפסקו לטובת המערער נועדו לפצותו בגין אי-החוקיות הנוהלית שדבקה בתקופת האשפוז שבין 28.6.2000 ועד 4.7.2000, ולא בגין קביעה שלא היה צורך, כביכול, לאשפזו כאמור.

טענות הצדדים בערעור

5.            המערער, באמצעות בא-כוחו, טוען כי כל תקופת אשפוזו (שנמשכה, כאמור, 50 ימים) היתה שלא כדין, וזאת משני טעמים עיקריים: