פסק-דין בתיק ע"א 4234/02

השופט א' ריבלין:

1.        המשיב 1 הינו עזבונו של המנוח דוד נאמן (להלן: המנוח), יליד 24.11.1961, אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 31.1.1998. המנוח נפטר, ללא קשר לתאונה, לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ובטרם נדון הערעור. עזבונו ויורשיו נרשמו כמשיבים ומערערים שכנגד.

           מומחה בתחום האורטופדי, שמינה בית המשפט, העריך את נכותו של המנוח בשיעור 20%, בגין הגבלה בתנועות פרק הירך, ובשיעור 20% נוספים בגין חולשה בשרירי העכוז. כן קבע המומחה כי נותרה נכות בשיעור של 5% בגין הצטלקות. הנכות הרפואית הצמיתה הכוללת שנקבעה למנוח, לאחר שקלול, הועמדה לפיכך על 39.2%.

           עובר לתאונה היה המנוח מפעילו של קו חלוקה לשיווק ביצים ועבד כנהג המשאית המבצעת את החלוקה. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שמעדותו של המנוח בפניו, עולה כי הוא לא היה יכול לחזור ולתפקד כנהג משאית על כל הכרוך בכך, הרי שיכול היה לעבוד בעבודה משרדית ובכך לתרום לעסקו. לפיכך, פסק בית המשפט המחוזי כי שיעור פגיעתו התפקודית של המנוח היה כשיעור נכותו הרפואית בהפחתת הנכות שנקבעה לו בגין הצלקת, קרי 36%.

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי המנוח לא הוכיח בפניו כי נגרמו לו הפסדי השתכרות בעבר, זאת בהתבסס על כך ש"אובדן השתכרות כשמו כן הוא פיצוי עבור אי קבלת תשלום" ובמקרה זה קיבל המנוח תשלום על עבודתו לאחר התאונה, פרט לתקופה שבין אפריל 1998 ועד פברואר 1999. בית המשפט קמא קבע גם כי ישנם חודשים בהם לא עבד המנוח ובכל זאת משך לעצמו משכורת מהעסק שבבעלותו והוא אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בחודשים אלה. לגבי אובדן הכנסות מעסק קבע בית המשפט שגם אלה לא הוכחו שכן לא הוגשו מאזני רווח והפסד של העסק, פרט למאזן של שנת 1997. כן ציין בית המשפט כי העובדה שמספר העובדים בעסקו של המנוח גדל בשנים שלאחר התאונה, והעובדה שהעובדים עלו בשכרם באותה תקופה, מלמדות כי מצבו של העסק השתפר ולא הורע לאחר פגיעתו של המנוח. כבסיס לחישוב אובדן ההשתכרות לעתיד קבע בית המשפט המחוזי שכר של 11,322 ש"ח, שהיווה ממוצע של המשכורות שקיבל המנוח בין החודשים יולי ודצמבר 1997, וכן שיקף את ממוצע המשכורות שקיבל המנוח, לאחר התאונה, בין מרץ לנובמבר 1999. על פי נתון זה ועל פי שיעור הפגיעה התפקודית, פסק בית המשפט למנוח פיצוי בגין אובדן השתכרות לעתיד מיום מתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 65.

           בית המשפט קמא פסק למנוח גם פיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין הוצאות עזרה במשק בית בעבר ובעתיד, פיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, ופיצוי בגין כאב וסבל.

3.        לטענת המערערות, משנפטר המנוח לאחר מתן פסק הדין ובטרם ערעור, מתערער ממילא הבסיס שעל יסודו נערך חשבון הפיצויים בערכאה המבררת, ויש להפחית באופן יחסי את  הפיצויים שנפסקו בגין נזקי העתיד. אלא שהמערערות אינן מסתפקות בכך והן מבקשות לשנות גם מן הסכומים שנפסקו בגין הפסדי העבר. הן טוענות כנגד קביעת הנכות הרפואית, כנגד הדרך בה נקבעו הפסדי ההשתכרות והן מבקשות כי בחישוב הפסדים יובא בחשבון גורם המס. כן טוענות המערערות כי טעה בית המשפט בחישוב השיעור המשוקלל של הנכות הרפואית בשל שהניח קיומה של נכות הצריכה חישוב נפרד בגין שתי פגיעות באותו מפרק.

           המשיבים, עיזבון המנוח ויורשיו, בערעור שכנגד שהגישו, סבורים כי אין להפחית מן הפיצוי שהוענק למנוח בשל שנפטר. לטענתם העובדה שהמנוח נפטר לאחר פסק הדין ומסיבה שאינה קשורה בתאונה "אינה צריכה לפעול לטובת המערערות". כמו כן, טוענים המשיבים כי מכל מקום המעיט בית המשפט המחוזי בפסיקת הפיצויים. לשיטתן, הפחית כבר בית המשפט המחוזי את גורם המס בעת שקבע את בסיס השכר ששימש לחישוב הפסדי ההשתכרות.

4.        אין לקבל את טענת המשיבים כאילו פטירתו של המנוח טרם ערעור אינה משפיעה על הפיצויים שנפסקו לו. עם פטירת המנוח, בחודש יולי 2002, משתנה סכום הפיצוי שיש לפסוק לו והשינוי הוא במובן זה שהמערערות אינן חייבות עוד בפיצוי עזבונו על נזק שעשוי היה להיגרם לו לאחר מועד פטירתו (ע"א 597/89 יוסף טויטו  נ' דוד כמאן, פ"ד מז(2) 874). על כן, הפיצויים בגין הפסדי השתכרות שחושבו על ידי בית המשפט לתאריך שלאחר מועד פטירתו יופחתו מסכום הפיצויים שנפסק בבית המשפט המחוזי.

           צודקות המערערות גם בטענתן כי בפסק הדין נפלה שגגה משלא הופחת מס הכנסה משכר הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות ששימש בפסק הדין. בית המשפט המחוזי אכן הכיר בטעות זו והבהיר כי שיעורי ההשתכרות הנקובים בפסק הדין מתייחסים לסכומים "ברוטו" וממילא יש להפחית מהם את גורם המס לגבי התקופה שבגינה ראוי היה לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות.

           באשר להפסדי השתכרות בעבר, בית המשפט המחוזי הסיק מן העובדה שהמנוח משך מהחברה שבבעלותו משכורת בתקופות שלאחר התאונה כי לא נגרמו לו באותן תקופות הפסדי הכנסה. אכן, נתון זה לבדו אינו מלמד בהכרח כי לא נגרמו הפסדי הכנסה בעסק אותו ניהל. המנוח לא המציא מאזני רווח והפסד שמהם ניתן היה להשוות את היקף העסקים של החברה קודם לתאונה ואחריה, אלא שבית המשפט המחוזי פסק כי לנכות ממנה סבל המנוח הייתה השפעה על כושר השתכרותו ולגבי העתיד הוא קבע כי יש להעריך את הגריעה בכושר ההשתכרות בשיעור של 36%. גריעה זו בכושר ההשתכרות, כך ראוי היה להניח, השפיעה על המנוח ועל מצב עסקיו גם בעבר. המנוח נהג במשאית קודם לתאונה ומן הראיות שבאו במשפט ניתן היה ללמוד כי נפגע חלקית בכושר הנהיגה שלו. לכך מתווספת העובדה כי במשך ששה חודשים נקבע למנוח אי כושר מוחלט. המסקנה המתבקשת היא כי ראוי היה לפצותו גם בגין הפגיעה בהכנסותיו מן העסק בעבר. הפסדים אלה ראוי להעריך, בנתונים שהובאו, באומדן גלובלי. לעניין זה, יתוקן פסק הדין בדרך שיתווסף לו סכום של 120,000 ש"ח בגין הפסדי ההשתכרות בעבר. סכום זה כולל כבר את הריבית המתלווה לנזק שמתגבש בעבר.

           הטענות האחרות בערעור ובערעור שכנגד אינן מצדיקות התערבות של ערכאת הערעור. גם לא באשר לראשי הנזק האחרים המתייחסים לעבר ולעתיד גם יחד. הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בגין ראשי נזק אלה, יוותר בעינו.

           אין צו להוצאות.

                                                                                                      ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

           אני מסכים.

                                                                                                ה נ ש י א

השופטת מ' נאור:

           אני מסכימה.