פסק-דין בתיק ע"א 31071-10-12

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור, וערעור שכנגד, בקשר לפסק דינו של בימ"ש השלום בקרית- גת (כב' השופט ישראל פ. אקסלרד), מיום 10.7.12, שניתן בת.א 1557/07.

המערער נפגע בתאונת דרכים, כהגדרתה ב חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975       (להלן: " החוק" או " חוק הפיצויים"), שאירעה ביום 21.12.05 (להלן: "התאונה").

בעוד שהמערער טען כי נפגע מרכב "פיאט" פרטי, הנהוג ע"י המשיבה 1, טוענים המשיבים, הנהגת ומבטחה - המשיבה 2, כי הפגיעה היתה מרכב אחר, שלא אותר, וללא מעורבות כלשהי של המשיבה 1.

הצדדים היו חלוקים, בנוסף, על נזקי המערער, בעקבות התאונה, ועל היקף הפיצוי המגיע לו, עפ"י חוק הפיצויים, היה ויוחלט כי אכן רכב המשיבה 1 פגע במערער.

בית משפט השלום שמע את ראיות הצדדים, הן לעניין החבות והן לעניין הנזק, ובפסה"ד, נשוא הערעורים ההדדיים, מצא לאמץ את גרסת המערער, באשר לחבותה של המשיבה 1,  הוסיף וקבע את חבות המשיבים לפצות המערער, וחייב את המשיבים בנזקי המערער, שנמצאו מוכחים, כפי שכומתו ופורטו בפסה"ד, וכן נפסקו לזכות המערער הוצאות ושכ"ט עו"ד לפי החוק.

ערעורו של המערער מופנה כלפי מיעוט הפיצוי שנפסק לו, כאשר הוא מלין הן על שיעור הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעה, ע"י ביהמ"ש, והן על הסכומים שנפסקו לזכותו, בגין כל אחד מראשי הנזק וההפסד שטען להם, ובאשר, לשיטתו, קופח לעת כימותם וחישובם, בידי בימ"ש קמא.

לעניין החבות - די לומר, שערעורם של המשיבים בא להשיג על קביעות עובדתיות מובהקות, המבוססות ראש וראשונה על מידת האמון שנתן בימ"ש במערער ובמשיבה 1, ועל העדפת גרסתו העקבית והאיתנה של זה הראשון. בכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ובמקרה שלפנינו מדובר על הכרעה מנומקת היטב השעונה גם על ראיות נוספות לאישושה, ונמצא לי שהיא נכונה ומוצדקת לגופה.

המערער סיפר, שעת חצה הכביש באשקלון, הגיע רכב ה"פיאט" הנהוג בידי המשיבה 1 מפנייה סבובית והגלגל האחורי שלו פגע בקרסול רגלו השמאלית והפילו ארצה. הפיאט המשיך בנסיעה, אך הוא הספיק להקליד את מספר הרשוי במכשיר הסלולר שלו. מרדף שניסה לנהל אחרי הרכב הפוגע, בסיוע נהג אחר שעבר במקום והיה עד ראיה, לא צלח, והמשיבה אותרה ע"י המשטרה, בהתבסס על מספר הרישוי. המשיבה 1 לא כפרה בכך שבזמן הרלונטי נהגה ברכב מהסוג שציין המערער, באזור הסמוך לתאונה, אך כפרה בכך שפגעה במערער. ביהמ"ש מצא שאמרות שנתנה המשיבה, בחקירה המשטרתית ואף בהודעה לחברת הביטוח, מתיישבות עם גרסת המערער ועם מעורבות מצידה באירוע. עדותה לא קנתה אחיזה בלב ביהמ"ש ונמצאו בה פרכות. מלבד האמון שניתן בעדות המערער, גם המערך הנסיבתי מתיישב עימה. נמוכה הסבירות לכך שהמערער טעה במספר הרכב ש"צילם" במבטו, ולמרות זאת, באורח מקרי, אכן מדובר בנהגת, להבדיל מנהג, וברשותה רכב מהסוג שזיהה, ושאף נמצאה  היא, גם לגרסתה, באותה עת בסמיכות למקום התאונה, אם כי לא באותו רחוב.

כפי שהטעים כב' השופט אקסלרד, נטל ההוכחה במשפט אזרחי, הינו שכנוע במאזן ההסתברויות ולא מעבר לכך. ביהמ"ש קבע שהמערער עמד בנטל זה ושכנע באמיתות גרסתו. לא נפלה כל טעות במסקנה זו.

מכל האמור - דין ערעור המשיבים לעניין החבות - להדחות.

אשר לערעורים ההדדיים על קביעת הנכות וכימות ההפסד והנזק - מצאתי, כפי שאנמק ואפרט להלן, שנפלה תקלה בהילוכו של ביהמ"ש באשר למינוי מומחה רפואי בעניינו של המערער, שבעטיה יש מקום להחזיר הדיון לערכאה המבררת, עם הוראות מתאימות, ומתייתר הצורך, להיזקק, לפי שעה, לטענות הפרטניות בהקשר אומדן וחישוב הפיצוי לגופו.

בימ"ש השלום התבקש, ע"י המערער, למנות מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה. זאת, לפי סעיף 6א של חוק הפיצויים. ביהמ"ש (אמנם במותב אחר שטיפל בתיק קודם העברתו לכב' השופט אקסלרד), נעתר לבקשה וציין בהחלטה כי המומחה יבדוק באם נגרמה לתובע נכות בגין הארוע הנדון, ואם כן, מה שיעורה, וכן הנחה אותו כי: "יבדוק אך ורק את נושא קרסול שמאל ולא בעיות אורטופדיות אחרות - אם יש לתובע". המומחה שמונה הוא פרופ' אלי איסקוב, אולם לאחר שהתקבלה חוות דעתו, התברר לבאי-כח המשיבים, שמומחיותו הינה בתחום רפואה פיזיקלית ושיקום, ואמנם, המומחה משמש כמנהל מחלקה לשיקום אורטופדי בבי"ח לוינשטיין, אולם אינו מומחה ל אורטופדיה. בקשה מטעם המשיבים לפסילת המומחה הרפואי, ולחילופין למינוי מומחה נוסף בתחום האורטופדיה, נדחתה, משנקבע (החלטה מיום 29.11.09), שלרופא דנן יש ידע וניסיון נאותים בתחום האורטופדיה, ואין לומר ש "עיסוקו של המומחה אינו קרוב לאורטופדיה". ניתן גם נימוק שעניינו בשיהוי מסוים בהגשת בקשת הפסילה, לאחר שהמשיבים כבר הגישו תחשיבי נזק מטעמם, ואף שמעו הצעת פשרה של ביהמ"ש. דחיית הבקשה סוייגה בכך שאם לאחר חקירתו של פרופ' איסקוב בביהמ"ש יתברר כי לא די במומחיותו כדי ליתן חוו"ד בתחום האורטופדיה, אזי ניתן יהיה להחליט בהתאם.

בחוות דעתו, קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בגין פגיעה בקרסול רגל שמאל, בשיעור של 20%, לפי תקנות הביטוח הלאומי הרלוונטיות, וכן כי היו לו נכויות זמניות בשיעור 100% למשך 3 חודשים ו- 40% למשך כ- 9 חודשים. צויין, שלא מן הנמנע כי מצב הקרסול יחמיר בעתיד. נאמר שהמערער מסוגל לעבוד בישיבה ובעבודה שאינה כרוכה בעמידה ובהליכה ממושכות, וניתן להקל על כאביו בעתיד בטיפולי פיזיוטרפיה, שימוש במכשיר לתמיכה בקרסול ובנעליים מיוחדות. כמו כן, וכפי שמפורט בפסק הדין, מצא פרופ' איסקוב כי למערער פגיעות בברכיים, בברך שמאל - עוד קודם לקרות התאונה, ובברך ימין - ממועד שלאחר התאונה, ככל הנראה בשל עומס יתר על ברך זו כתוצאה מהארוע. בתשובה לשאלות הבהרה, מסר המומחה כי אילו בחן מיפוי עצמות מהתקופה שלפני התאונה, ניתן היה לדעת אם זו גרמה להחמרה, אם לאו. אין הוא יכול לשלול קיום שינויים ניווניים בברך שמאל עוד לפני התאונה, וסביר להניח שזו גרמה להחמרה במצב המפרק. הנכות בברכיים היא בשיעור של 10%, אך גם לאחר המענה לשאלות ההבהרה ואף לאחר חקירה נגדית ממושכת של המומחה בביהמ"ש, נותר ספק בדבר עמדתו המדויקת של המומחה בשאלת היתכנות קשר סיבתי בין כאבי הברכיים מהם סובל המערער, והפגימות שם, לבין התאונה והשלכותיה. נמצאו סתירות מסוימות בתשובות העד המומחה לנדון.

הצדדים נחלקו, בפני בימ"ש קמא, ופסק הדין נשוא הערעור עוסק בכך לא מעט, בשאלות הנוגעות לממצאי פרופ' איסקוב ולמסקנות שאליהן הגיע, באשר ב"כ המשיבים העלה טענה, שהיא גם בלב הערעור הנוכחי, ולפיה קביעות המומחה נעשו מנקודת מוצא של קביעת נכות תפקודית, מלאכה המסורה בידי ביהמ"ש, ולא בידי המומחים הרפואיים, אשר צריכים להתייחס אך לקביעת הנכות הרפואית גרידא.

בית המשפט, בנימוקי פסק הדין, מצא שקיים צדק, כהגדרתו, בטענת המשיבים שתחום המומחיות, לאשורו, של פרופ' איסקוב, שעניינו רפואה שיקומית, השליך על אופי מסקנותיו. הדגש בחווה"ד הושם על כאבי המערער והשפעתם על כושר פעולתו ועבודתו והמגבלות התפקודיות בעטיה של התאונה היו נקודת המוצא להערכותיו. עם זאת, שב ביהמ"ש קמא ודחה את עתירת המשיבים, עליה חזרו בסיכומיהם, להחלפת המומחה או למינוי מומחה נוסף, בתחום האורטופדיה "נטו", להבדיל מהאספקט השיקומי של התחום.

לאחר ניתוח מפורט של האמור בחווה"ד, בתשובות לשאלות ההבהרה, ובחקירה הנגדית, וסקירת הנקודות בהן נמצאו ממצאי פרופ' איסקוב מעלים סימני שאלה או אף סתירות פנימיות בין תשובות שונות שניתנו, גזר ביהמ"ש קמא את קביעותיו באשר לנכות הרפואית, תוצאת התאונה, מתוך האמור, אך שלא במתאם מלא למסקנותיו של המומחה. בסופו של יום, נפסק כי למערער רק 10% נכות רפואית בגין הפגיעה בקרסול, ואילו הפגיעה בברכיים, בשיעור 10% ,קשורה סיבתית לתאונה. שתי קביעות אלה, כזכור, אינן תואמות את הממצאים הבסיסיים שקבע פרופ' איסקוב בחווה"ד. אשר לקביעת הנכות בגין הקרסול - ביהמ"ש הפחית את שיעור הנכות מ- 20% ל- 10% משום שפרופ' איסקוב הסכים, בחקירתו, שמומחה בתחום האורטופדיה היה פוסק 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הקרסול, ואילו הוא עצמו התייחס לסעיף בתקנות הביטוח הלאומי שעניינו הגבלה בינונית (ויוטעם - אין ספק ,שהגם שלא על נקלה ימנע ביהמ"ש לאמץ קביעות המומחה הרפואי שמונה על ידו, הרי, "הקביעה הסופית לגבי הקשר הסיבתי לתאונה ולגבי שיעור הנכות הרפואית והתפקודית לעולם מסורה לבית המשפט שהוא הפוסק האחרון בשאלות אלה", ע"א 8513/12, שלמה אברהם נ. עילית חב' לביטוח ואח', מיום 18/3/13, טרם פורסם).

 אשר לקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות בברכיים לבין התאונה - הסתבר, כי הגם ששלל זאת בתחילה, הסכים המומחה, במסגרת תשובות ההבהרה, לכך שלמעשה מדובר ב"סיבוך משני" לנזק בקרסול שמאל. ביהמ"ש קמא התבסס על כך בקובעו שהגדרה כזו די בה להקים קשר סיבתי בין הפגימה הזו לבין תאונת הדרכים.

מצאתי להביא, בהרחבת מה, את התלבטות ביהמ"ש בבואו לקבוע נכות המערער, תוצאת התאונה, כאשר  ניכר כי הכלי העיקרי שעמד לרשותו, במישור הראייתי, כלומר חווה"ד ועדותו של פרופ' איסקוב, התאפיין באותה בעייתיות, שניגזרה הן מהיעדר מומחיות פורמאלית ומעשית ברפואה אורטופדית, להבדיל משיקום אורטופדי, והן מ"הטייה שיקומית - תפקודית" של אמירותיו, לנוכח אופי מומחיותו וניסיונו ארוך השנים.