פסק-דין בתיק ע"א 30962-02-10

א.      עניינו של הערעור שלפניי הוא בשאלה האם הנכס, בית ברחוב דה פיג'וטו 21, תל אביב-יפו, הידוע גם כגוש 6925 חלקה 93 (להלן: " הנכס") מוחזק כהקדש.

ב.       העובדות הרלוונטיות לענייננו, שאינן שנויות במחלוקת, עולות בעיקר מפסק דינו של בית משפט קמא משהצדדים לא צירפו את המסמכים הרלוונטיים, פעם נוספת, במסגרת ההליך שלפניי.

מר מרדכי פירון ז"ל (להלן: " המנוח") נפטר בשנת 1969. ביום 15.12.1969 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 9.8.1967 (להלן: " צוואת המנוח"), בה נכתב כדלהלן:

" 6. בכפוף לאמור בסעיפים 3, 4, ו-5 דלעיל, הנני  מצווה בזה את כל רכוש הדלא ניידי שלי, כלומר הבית שברחוב בר כוכבא...והבית אשר ברח' פיג'וטו ...לבני ובנותי, דהיינו, למרגלית, נחום, טובה ומיכאל. האפוטרופסים, הם אשר ינהלו רכוש זה והם אשר יגבו את ההכנסות ממנו, אולם ברווחים ובפירות אשר יכניסו דלא ניידי אלו הנני מצווה לעשות כדלקמן:

(א)   כל הרווחים והפירות יוכנסו לחשבון עובר ושב אשר האפוטרופוסים יפתחו על שמם באחד הבנקים ("חשבון א"). כמו כן יוכנסו לחשבון זה כל הכספים הנזכרים בסעיף 2(ג) דלעיל. לכל שלושה מהאפוטרופסים תהיה זכות חתימה בחשבון זה. אולם במידה שיהיו בישראל בשעה מסויימת רק שניים מהאפוטרופוסים - תספקנה חתימת שניהם. מתוך חשבון זה ישלמו האפוטרופסים בראש ובראשונה את כל הוצאות אחזקת רכוש הדלא-ניידי שלי דלעיל ואת כל המסים, ממשלתיים, ועירוניים החלים עליו.

(ב)    לאחר תשלום כל ההוצאות והמסים כאמור לעיל, יתרמו האפוטרופסים בראשון לחודש אפריל מדי שנה בשנה 10% מכל הכספים הנותרים כתרומות למוסדות צדקה ולישיבת שונות, אולם בתנאי, שכל תרומה לא יפחת סכומה מח"י ל"י ולא יעלה סכומה על חמש פעמים ח"י ל"י.

(ג)    כל הכספים שיוותרו בחשבון "א" מיועדים לחלוקה שווה בין כל נכדי, נכדותי, ניני, ונינותי כפי מספרם בכל עת, וכן לאילנה (לני), בתם של ברוניה ואליושה גדני מחיפה, רק לה באופן אישי ולא לאף אחד מצאצאיה ו/או יורשיה אחריה. כספים אלה יחולקו על ידי האפוטרופוסים פעמיים בשנה בימי הזכרון של אשתי המנוחה רבקה דבורה ז"ל ושלי.

בבוא האפוטרופסים לחלק כספים אלו, מדי פעם בפעם, בין נכדי, נכדותי, ניני ונינותי ולני, כאמור לעיל, יחלקו הם כספים אלו לראשי המשפחות בלבד, דהיינו בני ובנותי וברוניה ואליושה דגני, והם אשר יחזקו בכספים אלו וישתמשו בהם כל אחד עבור בניו, בנותיו, נכדיו, ונכדותיו ועבור לני, הכל על-פי הענין.

רצוני כי כספים אלו ישמשו, במידת האפשר, למטרות חינוך ולימודים של נכדי, נכדותי, ניני ונינותי ולני, והנני מבקש בזאת מבני ומבנותי ומברוניה ואליושה גדני כי ישמרו על רצוני זה וכי ינהגו על-פיו.

8.      הנני מביע בזה את רצוני ואת רצונה של אשתי רבקה דבורה ז"ל שלא למכור את הבית שברחוב בר-כוכבא....ואת הבית שברחוב פיגו'טו...אלא שיישאר לזכרון נצח לשנינו ותמיד יהיה שמנו נקרא עליהם.

אולם, באם יהיה הכרח לכך או באם תהיה הזדמנות בה כדאי יהיה על-פי שיקול דעתם של האפוטרופסים, למכור את הרכוש הנ"ל או להחליפו, הרשות בידם לעשות זאת בתנאי שיקנו בתמורה רכוש דלא-ניידי אחר שאף הוא ייקרא על שמנו ובתנאי שהפירות והרווחים ממנו יוחלקו כאמור בסעיף 6 דלעיל".

בהתאם לאמור בצוואה נרשם הנכס, בשנת 1970, על שם ארבעת ילדי המנוח. בד בבד נרשמה הערת אזהרה על הנכס בנוסח " כפוף להוראות סעיף 8 לצוואה".

למנהלי העיזבון, עפ"י הצוואה, מונו ארבעת ילדיו של המנוח וחתנו, ה"ה נחום פירון, טובה פירון, מיכאל פירון (המערער), מרגלית שנארי או בעלה אריה שנארי. עד לשנת 2001 הלכו לעולמם כל מנהלי העיזבון פרט למערער. יורשיהם על פי דין הם המשיבים 3-1. בשנת 2008 נפטר גם המערער, ועזבונו בא בנעליו. 

ביום 1.5.2006 הגיש המערער ז"ל, במסגרת תפקידו כמנהל עיזבון, בקשה למתן הוראות לבית משפט זה. בבקשה עתר המערער ז"ל, בהסכמת כל היורשים, להורות על מחיקת הערת האזהרה שעל הנכס על מנת לאפשר מכירתו לצד ג'. המערער הסביר כי במהלך השנים השתנו הנסיבות והנכס הפך מנכס מניב לנכס מכביד, שהתועלת בהחזקתו זניחה. החנות והמחסנים בנכס מניבים לבעליהם דמי שכירות בסכום של כ-7000 ש"ח בשנה. הדירה בנכס עומדת ריקה, מצבה הפיזי והתחזוקתי ירוד ביותר, והיא אינה ראויה למגורי אדם. עוד הסביר המערער כי הנכס צובר חובות לא מבוטלים בגין תשלומי ארנונה וביצוע תיקונים הכרחיים.

בשנת 2007 הועברה בקשת המערער לבית משפט לענייני משפחה, וזאת פי צו בית המשפט לענייני משפחה (העברת תובענות בנושא עיזבונות במחוז תל-אביב), התשס"ז-2007 (להלן: " צו  בית המשפט לענייני משפחה").

ביום 27.12.2009 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, המורה על מחיקת בקשת המערער. בית משפט קמא קבע כי שאלת תוקפו של הקדש ביחס לנכס היא סוגיה מורכבת ומסובכת ובירורה מחייב הבאת ראיות. בית משפט קמא קבע כי בירור השאלה ייעשה בבית המשפט המחוזי. עוד קבע בית משפט קמא כי רק לאחר שתתברר שאלה זו בבית משפט המחוזי, יהא צורך לבחון את סוגיית ביטולן או שינוין של הוראות ההקדש, ככל שנוצר, ולדון בבקשה למכירת הנכס.

על החלטתו של בית משפט קמא הוגש הערעור שלפניי. בערעור הועלו טענות שונות. המערער טען כי עפ"י הוראות הצוואה הנכס אינו מוחזק כהקדש. עוד טען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי יש לברר את שאלת תוקף ההקדש בבית המשפט המחוזי, ורק לאחר שסוגיה זו תוכרע ניתן יהיה לנהל בבית משפט לענייני משפחה הליך שעניינו מכירת הנכס. המערער טען בערעור כי אין מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים הדורשת שמיעת ראיות, וההכרעה הנדרשת היא הכרעה בשאלות משפטיות תחומות. במהלך הדיון לפניי  הסכימו הצדדים לוותר על כל הטענות האחרות והותירו לבית משפט זה את ההכרעה " בשאלה היחידה והיא האם מדובר בהקדש. אם מדובר בהקדש מכירת הנכס תיעשה באמצעות האפוטרופוס, ואם לא מדובר בהקדש תיעשה המכירה באמצעות היורשים" (פרוטוקול הדיון מיום 18.11.2010). לפיכך, יפורטו טענות הצדדים הרלוונטיות לשאלה האמורה שנותרה במחלוקת.

ג.        עיקרי טענות הצדדים

לטענת המערער אין תחולה לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: " חוק הנאמנות" או " החוק") ביחס לנכס, וזאת מאחר שהצוואה נערכה בשנת 1969, בעוד החוק נכנס לתוקף מאוחר יותר, בשנת 1979. לפיכך טוען המערער כי על יסוד הוראת המעבר בחוק הנאמנות, יש להכריע בשאלה האם הנכס מוחזק כהקדש בהתאם להוראות פקודת ההקדשות לצרכי צדקה, 1924 (להלן: " פקודת ההקדשות" או " הפקודה"). לטענת המערער, לפי הוראות הפקודה, הנכס אינו מוחזק כהקדש משום שרק מקצתו של הנכס, עשרה אחוזים מפירות הנכס, יועד לצרכי ציבור. לשיטת המערער פקודת ההקדשות לא הכירה בנכס המעורב מהקדש פרטי והקדש ציבורי, ולכן גם הוראת המעבר שבחוק הנאמנות לא חלה על הנכס מושא המחלוקת.